האגדה התלמודית מספרת על רב אדא בר אהבה שראה
בשוק אישה כותית, גויה, לבושה בבגד אדום ככרבולת.
חשב בשוגג שהיא יהודיה וקרע בכוונה את בגדה מעליה.
משהתגלה שאינה יהודיה שילם ארבע מאות זוז שביישה.
לפי הסיפור לו הפשיט בפומבי את בת ישראל היה צודק.
האיסור ללבוש בגדים בצבע אדום אולי נשמע לנו מפתיע.
רגילים לראות עלמות דתיות רבות העוטות ומתקשטות בו.
הציווי עתיק וכיום כבר אינו רווח בקרב הדתיים הלאומיים.
במגזר החרדי שומרים עליו יותר ולנשים המחמירות שבהם
אין תכשיט ומוצר קוסמטי כזה, גם כשיש בצבעים אחרים.
מה כל כך נורא בצבע האדום? אומרים שהוא מאד בולט.
מוטב לאישה היהודיה הצנועה להימנע מלמשוך עין גבר.
בעיני זהו הסבר חלקי בלבד. הרי מותר לנשים, גם אלה
החרדיות הנמנעות מכל שמץ אדום, להתהדר בזהב נוצץ.
לענוד עדיים כבדים משובצים וקורצים ולא נגיעה אדומה.
הבולטות היא רק תחילת הסיפור, מציעה את ההמשך.
בטבע בקרב בעלי החיים הזכר מתקשט ללחימה ולחיזור.
מובן, הרי שני הכוחות הללו הינם בדרך-כלל בשליטתו.
בקרב בני האדם הכוח הפיסי הבולט מאפיין את הגבר.
עם זאת האישה המתקשטת מבטאת את כוחה המיני.
הקישוט הדרמטי והמשמעותי מכולם הינו הצבע האדום.
בעיני הסיבה פשוטה, זהו צבע איזורי המין של הגוף.
שפתיים, פטמות, כוס, גוון העור המסמיק בעת ריגוש.
היהדות המגבילה יותר את כוחה של האישה מתנגדת.
רואה הבגד האדום שעליה כסמרטוט מיני וכוחני אדום.
כעת ניתן להבין מדוע רב אדא באגדה הינו בר אהבה.
בסיפור הוא פועל להבטיח שכוח האהבה המיני יישאר
בשליטת הגבר היהודי ולא תשתמש בו אישה יהודיה.
תלמוד בבלי זרעים ברכות כ' ע"א:
"הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות
לבישא כרבלתא בשוקא סבר דבת ישראל היא קם
קרעיה מינה אגלאי מילתא דכותית היא שיימוה
בארבע מאה זוזי א"ל מה שמך אמרה ליה מתון
אמר לה מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא".
שבת שלום
