ישבתי מולך וצפיתי בך, ידעת שאני אוהב לצפות בך נוגעת בעצמך, מפושקת מולי,לא מסתירה דבר, רק לא ידעת לאן אני מוביל את זה הפעם.
נוגעת בעצמך, קצת בחוץ, קצת בפנים, מפיקה קולות שרק גורמים לי לדעת בעצמי,מולך, מחרמן אותך כמו שאת מחרמנת אותי.
נשימותייך האיצו ולחייך נצבעו בצבע ורדרד.
אצבעותייך רצות ומשחקות עם שפתייך התחתונות, התפוחות והרטובות, בעוד אני עצמי מקרב את עצמי לשיא שלי.
הרגשתי שהנה עוד רגע ואני מתפרץ. הנה עוד רגע וכל החלבון שלי יתבזבז על הסדינים.
קמתי מישיבתי והתקרבתי אלי,עוצרת, מנסה להבין, הפסקת והתקרבת אלי, לוקחת את קצה איברי אל פיך בעודו מתחיל לראות מטען אחר מטען של זרע אל גרונך.
לאחרי שהרגשת שסיימתי,לאט לאט התחלת לסגת אחורה, נותנת לאיברי להחליק מפיך, נקי מכל סימן לזה שגמרתי לפני כמה שניות.
חיוך נמתח על פניך "אהבת?" שאלת אותי.
"מה יש לא לאהוב?" עניתי בעודי משכיב אותך אחורנית, ומכוון את ראשי אל בין רגלייך.
מוכן,רטוב, חם ופועם, איברך חיכה ללשון שלי, וברגע המגע הראשון, קפצת כולך, מתרגלת ללשון החמה שלי על הדגדגן שלך...
לפני שנתיים. 4 בינואר 2022 בשעה 11:16