כשאנחנו מגיעים לגן, אנחנו מחכים להגיע לבית ספר היסודי...
כשמגיעים ליסודי,מחכים לסיים כל כיתה, ואז...בסוף, מחכים להגיע לחטיבה.
ואז, כל שנה מחדש, מחכים לסיים.
כשמסיימים תיכון, מחכים לגיוס.
בצבא, מחכים לשיחרור.
ואז לומדים תואר ומחכים לסיים אותו.
כשמסיימים תואר המטרה הבאה היא למצואה עבודה.
אנחנו מפרקים את החיים למקטעים מקטעים, הישגים קטנים שאפשר לסמן עליהם וי.
במקביל זה ככה במערכות היחסים.
יוצאים...עוברים לגור יחד...מתארסים...מתחתנים...ילדים...דירה...
בשלב מסויים המטרה היא להגיע לפנסיה,ומה אז...?
האם לחכות למוות יכול באמת להיות מטרה שנחכה לה בצורה מודעת?
יש בעיה אחת שנתקלים בה...כשמסיימים מטרה אחת אבל עוד אין לך חדשה על הכוונת...תחושה של...אובדן מטרה.
תחושה של חוסר אונים במובן מסויים.
בסוף הכל יסתדר ואני אמצא את המטרה הבאה שלי, את הסיבה להמשיך הלאה, להעביר עוד שנה...
עד אז...fake it till you make it.
