אף פעם לא היה לי עצבים לסדרות, תמיד הדמיות נהיו משעממות מהר, העלילה חוזרת על עצמה או במקרה הגרוע הופכת להיות הזויה לחלוטין.
אבל לסיפרה של שפחה התמכרתי התמכרות קשה,כל כך קשה שיום ראשון הוא לא אסון בעיניי כי יש פרק חדש.
הסיפור שם מקורי, הדמיות מרתקות, והכי חשוב צילום ובימוי שמעביר את המסרים הכי חדים בשתיקה ובצילומי תקריב.
הכל טוב בסדרה הזאת.
והכי חשוב
אני פשוט יוצאת רטובה מכל פרק!!!!
לא משנה כמה אונס, מוות, ועינויים אני רואה שם , בשנייה שאני נזכרת בשלפרד בחדר המפקד אני רטובה לגמרי ומדמיינת אותי שם במקומה.
חס וחלילה לא במקומה בכל זמן בסדרה,אלא בשעות הספציפיות האלה שהיא מבלה איתו, ברגע הזה שהיא מפחדת להגיד מילה לא במקום, מצד אחד צמאה לתשומת הלב שלו ומצד שני נגעלת מעצמה.
היא תלויה בו לחלוטין, והוא היחיד שמנהל את מהלך העניינים.
בפרק האחרון ראו בית זונות.
נשים מכל הצורות , בכל המידות ובכל הצבעים שהקיום היחיד שלהן הוא כלי הכלה לזין של גבר, כלי מימוש לפנטזיה . מקום שבו כל רצון מיני הוא בסדר ולגיטימי, החל מפנטזיות סאדו מאזו ועד ליקוק איברים כרותים.
לעולם לא הייתי מאחלת לעצמי להיות זונה, יש בי בוז מוחלט לכל גבר שקטן מספיק בשביל לאנוס אישה, כן זה אונס מבחינתי.
אז למה אלוהים????
למה יצאתי חרמנית מהפרק הזה יותר מכלב מיוחם שרואה פודלית גזעית?
מה השתבש בדרך שזה מה שמרטיב אותי ? זה ולא מחשבה על סקס עם גבר שישכב מעלי וינשק אותי בזמן שהוא דוחף בעדינות.
