אני עדיין מדברת אליך לפעמים
קשה להשתחרר מהרגלים ותיקים
כבר לא כואב. וטוב שנגמר
אבל עדיין לא מצליחה להפסיק
או אולי לא רוצה להרפות
אתה עדיין זורם בתוכי. אני עדיין אוהבת אותך.
אני עדיין מרגישה אותך חזק, רוב הזמן.
ביום שני אחר הצהריים פתאום ראיתי אותך. ממש לידי. זכוכית דקה הפרידה בינינו והיית עם הגב אלי, חצית את הכביש ממני והלאה
קפאתי על עומדי והבטתי בגב הרחב שלך מתרחק ממני
ושני כוכבים קטנים רצים ממך ואליך, הלוך ושוב
כולם בחוץ עם גופיות ורק אתה עם מעיל עור שחור
תמיד קר לך, כזה חמוד, כל כך אתה
עדיין כשמתחיל לרדת גשם יש לי דחף לרוץ לאסוף אותך, לגונן עליך
פעם כשאמרתי לך שאני דואגת לך כאילו אתה ילד שלי אמרת שזה פרוורטי וזה הצחיק אותי
כל הסטיות בינינו וזה מה שפרוורטי בעיניך
כשהגעת לגינה הבטת לצדדים ולאחור
כאילו הרגשת שצופים בך
נרעדתי קצת אבל לא זזתי
התיישבת על כסא נמוך כזה, קרוב לדשא, והכוכבים מפזזים סביבך
אני מאחורי הזכוכית
לא מסוגלת להתיק את המבט מהדמות שלך ותוהה אם גם אתה חושב עלי לפעמים
אולי אפילו ברגע זה, כשאתה יושב כאן, כמה עשרות מטרים ממני
אולי אתה מרגיש אותי
אחרי כמה דקות קמת וקראת לקטנים והמשכתם הלאה באותו מבנה
כשהם רצים סביבך
ממך ואליך
נורא רציתי גם לרוץ אליך ולחבק אותך חזק
כמו ילדה
כמו שתמיד דמיינתי שאעשה אבל התאפקתי
עד שהפכתם לנקודות זערוריות והתמזגתם עם האופק
לא בכיתי
רק התפלאתי
כמה שאני עדיין נורא אוהבת אותך
ואיך זה שאהבה כזאת יכולה להחזיק מעמד כמו חומר חי, מבלי שיזינו אותה, כשאין לה כלי קיבול והיא אמורפית ואיך היא עוד לא התפרקה ונזלה והתאדתה לכל הרוחות
בדיוק שבוע אחרי
ביום שני אחר הצהריים
באותה שעה. ככה יצא
החניתי את המכונית על המדרכה מול הבית שלך
איפשהיתה לי בועה של אושר וכאב וסטיות מחרמנות ורגשות גואים וסערות מטורפות ומלאן תלפים פעמים ראשונות, זיונים אלימים ופרצי זעם וחיוכים וליטופים ומקלחות קרות, לחיים סמוקות ואין ספור פעימות חסרות, דברי תוכחה ונאומי ה׳ צבאות ועונשים ופיצוצי מכות ואתה, אתה, אתה
חציתי את הכביש במהירות ובלב דופק
בדקתי שתיבת הדואר שלך נעולה
צייתנית להפליא בפעם האחרונה
ושלשלתי לתוכה את המפתח שלך, עטוף היטב במעטפה קטנה.
