אני אוהבת שהגברים שלי יודעים, כשאני מטפסת גבוה מדי, ואני מתאבדת על שנינו והכל נראה אבוד, להושיט לי סולם.
הגוד לוקינג כזה
בקלילות הוא צולח כל נפילה שלי, כל הרמת ידיים.
כשאני משרטטת את התמונה בשחור קודר הוא שולף אותי משם, משועשע.
הוא לא מתרגש ממני, למזלנו.
אחרת מי יודע איפה היינו.
יותר נכון בטח כבר לא היינו.
כשנעלמים לי ליותר מכמה שעות אני כמו ילדה, נבהלת שאולי זה נגמר, ובכלל לא קיים, וגם לא היה אף פעם, וכשאני נבהלת אני משתוללת ונוטה לעשות שטויות.
הוא כבר יודע, מכיר את הפוביות שלי, ומקפיד להיות נוכח, גם אם במילים ספורות, אבל הוא מראה לי שהוא נמצא שם.
פעם
במערכת יחסים הקודמת
היו לי כמה ימים קשים כאלה. האדון לא התייחס אלי. אני זוכרת שבהיתי בצג בציפיה אובססיבית וכלום לא קרה.
יום שלם. יומיים. במושגים שלי, עם האהבה המטורפת אליו, זה נראה כמו נצח, והסלים במהירות להתקף חרדה ענקי.
כשקיבלתי אחהצ סמס מהמפתה המיתולוגי שלי, אותו אחד שהאדון אסר עלי באופן שאינו משתמע לשום פנים לתקשר איתו, עניתי לו, באימפולסיביות מהולה בתחושת מגיע-לי-כי-האדון-שלי-במילא-מתעלם-ממני, שאני יושבת עם חברים בשדרה, קרוב למשרד שלו.
הוא הגיע תוך דקות
נכנס פנימה, איתר אותנו בשניות
חייך יפה לכולם ואמר לי בשקט בואי
קמתי ויצאתי אחריו בלי מילה
החברים שלי בהלם
הוא צעד קדימה
אני נשרכתי אחריו בלב הולם, יודעת שאני הולכת לחצות גבול בלתי עביר
זה נגמר במציצה מפוארת בחדר מדרגות
ובאימייל ווידוי מפורט לאדון על מה שעשיתי, כמה שעות אחרי, כי מעולם לא הסתרתי ממנו דבר.
התגובה שלו היתה קשה, כצפוי
אבל הוא לא בעט אותי.
הורחקתי. לחודשיים.
חודשיים שלמים, תמימים, ארוכים, אינסופיים.
כמו בהרבה עונשים קודמים, כשהוטלה הגזירה היא נראתה לי בלתי אפשרית והסוף הוודאי של יחסינו.
אני לא עומדת בנתק של שעות, אז חודשיים..?
לא. לא. לא!!! אין מצב!!!!!!
בנוסף היה עלי לעשות פעם ביום מקלחת קרה כקרח
נאסר עלי לאונן
נאסר עלי ליצור עם הוד מעלתו כל קשר שהוא
ולהישבע לו בכתב שלעולם, לעולם לא אענה יותר ולא אהיה בשום קשר עם ת׳, המפתה.
בימים הראשונים ידעתי שאני מתאמצת לחינם כי אין מצב שאעמוד בזה. זה נגמר. בטוח.
אבל בכל זאת, מחמת הספק, מילאתי אחר ההוראות שלו. כל יום מחדש. רק עוד יום.
לא אוננתי. לא עניתי לעשרות הודעות מת׳. וקיללתי את כל העולם תחת מטח המים הקפואים, כל יום מחדש.
הימים עברו והמשכתי בריטואל מכוח האנרציה, ובהמשך בגלל שאם התאמצתי והצלחתי עד עכשיו אז חבל להפסיק.
אבל האמת, שתכלס
לא יכולתי אפילו לדמיין שלא אראה אותו יותר.
הייתי מאוהבת בו בטירוף, באופן טוטאלי, כל היום, כל הזמן הוא ורק הוא, האסנס של הווייתי, טעם החיים שלי
עקבתי אחריו מדי יום לבדוק שהוא חי: בכלוב. בטוויטר. באתרים אחרים בהם הוא כתב.
הייתי בטוחה שהוא שכח שאני קיימת.
והמשכתי בכל זאת למלא בדבקות אחר ההוראות שלו.
יומיים לפני תום תקופת העונש, במהלך המעקב היומי (יומי עלק. תלת שעתי. על מי אני עובדת), באחד הבלוגים שלו, הוא העלה פוסט חדש.
והלב שלי ניתר לשמים
זה היה משהו שכתבתי לו פעם, מזמן.
בשפה שלי, מילה במילה.
ככה. בלי מילים. הוא סימן לי הכל..
עולם ומלואו..
שהוא זוכר שאני קיימת.
שהוא ספר, יחד אתי, ויודע שעוד יומיים תום תקופת העונש.
שהוא פאקינג כן.. כן... אותי!!!!!!
בתאריך המאושר כתבתי לו והכל חזר לקדמותו
מעולם לא דיברנו על זה
מעולם לא איזכרתי באוזניו שראיתי את הפוסט
מעולם לא הודיתי לו על המחשבה, על תשומת הלב, על הפרס הזה שהוא נתן לי..
לא סתם סולם..
Stairway to heaven
מי אמר שאין רומנטיקה בבדסמ..
העולם הכי רומנטי אבר
