החודש היינו אמורים להיות חמש שנים יחד.
נפגשנו באוניברסיטה. הפקולטה לארכיאולוגיה. שני שרוטים שלומדים שפות מתות.
זו הייתה תקופה נפלאה בהתחלה. אהבה הייתה דבר חדש בשבילי. היא הייתה המנוסה יותר.
ידענו עליות ומורדות במרוצת השנים. האהבה של שנינו הייתה מאוד חזקה. גם כשידענו שהיחסים בינינו אינם בריאים המשכנו להיות ביחד.
ניסינו להחזיק אחד בשני בכוח. זה היה הדבר הנכון בשביל שנינו באותו זמן.
היא הייתה הפסימית אני הייתי האופטימי. בכל פעם שהיא שקעה בחיים הארורים האלה ניסיתי להקפיץ אותה קדימה.
ואז הגיעה המכה. קריירה היא דבר חמקמק כאן. אחרי שלוש שנים אתה לא מצפה לפיטורים.
נכנסתי לדיכאון. הסתגרתי ולא יכולתי להתמודד עם זה. היא ראתה אותי סובל, היא ניסתה לעודד אותי. היא תמכה בי.
אבל פשוט התרסקתי. לא יכולתי להתמודד עם חוסר האונים הזה. נפרדנו רשמית במרץ.
אני עדיין אוהב אותה והיא אותי אבל אנחנו יודעים שזה דפק את שנינו. אני שמח כשאני רואה אותה. היא מצאה מישהו חדש. מישהו שטוב לה.
אני רק רוצה לראות אותה מאושרת. מגיע לה להיות מאושרת.
עכשיו אני מתאושש. יש לי שוב עבודה שאני אוהב. יש לי זמן לעשות את מה שאני אוהב לעשות הכי הרבה. לברוח. אבל אני מתגעגע לאינטימיות.
קשה להיות לבד. חסר לי הקשר. גם אני צריך לדעת שאני חשוב למישהו. שאוהבים אותי.