נער/ת שבעת הנקבים

יש צימר אחד באמירים, שמרפסתו תולה לה מעל צוק מופלא.

אני רואה את עצמי יושב שם וקורא,

את/ה לברכי,

מאחור על עמוד תולה לה שקית של חוקן וממנה הצינור הממלא אותך.

אחרי שהשקית ריקה, אחרי שהתחינות לפרוק את כול הלחץ הזה יענו, אני אעמוד שם לרגע כמו הרצל, ידי שעונות על מסעד המרפסת כשאת/ה תתחבי את רגליך בין עמודיה, תצמיד/י את עכוזך אל הברזל הקר, ותפלט/י את כול האיכס בקשת אל המצוק.

קשת של פורקן.

אולי נבדוק כמה וכמה פעמים כמה רחוק זה מגיע?