משהו מעיב עליי ,מחלחל בי. גורם לי לבחילה...
נראה לי שהגעתי לקצה היכולת שלי לטפל לבד בעצמי.
אני כל כך טובה בעיניין ה״השרדות העצמית״ הזאת שלא בא לי להתפרק שוב אצל המטפל שלי.
אבל אין בררה...
קרה וקורה כל כך הרבה שיט בשנה האחרונה...בחודשים האחרונים...השבועות והימים.
הביטחון שהכל בסדר פשוט התערער...
זה הלך והחריף כאשר הגעתי לנקודה מאושרת בחיי לפני מס׳ חודשים.
קמתי בבוקר ואמרתי בפה מלא ״טוב לי בחיי...הכל יושב במקומו...אני מאושרת״
ברכת הבוקר טוב והשקט שהיית בי באותו הרגע הוחלף בהדרדרות במדרון השיט...
כל מה שיכל לקרות קרה...
כוסשלאימא של מרפי.
נשבר לי הזין מהשיעורים המזדיינים האלה.
למה פעם אחת לא יכול להיות טוב לאורך זמן?
למה כל פעם שאני מתיישרת ומתחזקת מגיע עוד גל ומעיף אותי קיבינימט.
אבל השיט נמצא ברבדים היותר עמוקים.
זאת רק קליפה של ״הכל בסדר״
יש דברים שאני חייבת לפתור,לשחרר,לפוגג מחיי.
פחדים וחומות שמגבילים את החופש שלי
ואני... אני בכלל פרפר. מה לי ולכלוב.
אך שבוייה בתוך המחשבות שלי,בסרקזם והציניות שבועט בכל מי שמנסה להתקרב.
אני רוצה כלים שלובים בתוך עצמי.
איזון בין הנתינה והשחרור והרצונות להתמסר לבין לשמור על עצמי מלהפגע...
ממש מגיע לי מדליה על היכולת שלי לבעוט ולהרוס כל חלקה טובה... גם אם זה בלי כוונה.
אני רוצה להיות פגיעה... זה נשמע מצחיק.
אך כשממש חזקים מבפנים ניתן להגיע לחשיפה שכזאת.
אולי נפגעתי כל כך הרבה שאני פשוט לא יכולה להכיל כאב כזה יותר.
חיפשתי יותר מידי זמן פיתרון לכאב.
הגיע הזמן לעמוד מולו
לחבק אותו ,לאהוב אותו
לומר לו תודה על התפקיד הנאמן שהוא עושה
כלב השמירה שלי.
רק חבל שהוא נשך כל כך הרבה אנשים שרציתי את קירבתם.
שאהבתי.
אז מחר מתחיל תהליך חדש...
אני מתרגשת...
אלה השדים שלי ...אני כבר לא מפחדת מהם
מפחדת איך יהיה לי בלעדיהם.
האמת..בטח יותר טוב.
