אשר אין מפלט ממנה

אם לא תתן מספיק, זה יהיה אחר.
ואם לא תרצה מספיק, ארצה אחר.
ואם לא תבקש מספיק, אסרב.

לפעמים ההמתנה מענגת אותי.
לפעמים היא ממוססת את הצורך.
ולפעמים היא גורמת לי לדמיין איך תשלם על זה שחיכיתי.

"לא הבנתי מה אמרת. אתה יודע שאני שונאת כשאתה ממלמל."
"אין לך מה? בוטפטיש? לא נורא, אני לא צריכה שיעמוד לך מזה."
"נו, למה אתה מחכה? תלקק. הם התלכלכו בדרך אליך."

לא רצון, צורך.
שתתן, תתחנן, תספוג.

הרוגע שהכאב מביא.
הסיפוק שנגרם מתסכול.
אני רוצה את הרעב, הוויתור, הדמעות.

סמרטוט, אפס, כלבלב, נשלט, חור.
לא משנה אם אתה כולם או רק אחד מהם.
משנה רק אם זה בשבילי.

לא רעב, אבל רחוק מאוד משובע.
מעין צורך לא מזוהה, כתם שצריך להתבהר.
גירוד במקום לא נגיש.

אני אוהבת לשמוע "בבקשה" ו"אני רוצה".
אני צריכה לדעת את הצרכים של מי ששלי.
אני רוצה לבחור לבד אם לקחת ולתת במקביל, או רק לקחת.

אני אוהבת כשאתה משאיר פירורים של תשוקה, סימנים של רצון.
מסלול שמחכה לי.
שאאסוף פירור פירור, עד שאגיע להתחלה.
אליך.

ואני יודעת שאני רוצה דמעות.
אם זה בגלל שתשתנק, כשזה יהיה לך עמוק בתוך הפה.
ואם זה כי ארצה שוב לשמוע ממך כמה אתה רוצה אותי, ולמה אי אפשר.
ואם זה כי אתה לא באמת רוצה לבקש שאזיין את החור שאתה.

ואם זה, פשוט, כי זה מרטיב אותי.