אשר אין מפלט ממנה

כשכף היד שלי חודרת את הפה שלך עמוק ובקצב קבוע,
אני לא יכולה שלא לדמיין זין מפלח את אותו החור.
ואיך שהמבט שלך יראה, כשתסתכל עלי צופה בכם.

דבר מוזר קורה כשהוא כותב "שלך",
הדחף לתת אותו לאחר מתגבר.

אי שקט, כזה שמקורו ביותר מידי שקט.
חוסר שלווה, כזה שמגיעה מרגיעה ארוכה מידי.
סערה גדולה, שרק מחפשת מתי להתפרץ.

ואני לא יודעת אם הפעם הראשונה תהיה עדינה, איטית, עיניים עצומות בעונג
או שאפרק לרסיסים.
אני רק יודעת שאקח ממנו עוד חלק קטן והוא ירצה לתת יותר.

וכשהרופא ישאל אותך: "מה זה?" "ומה קרה לך פה?"
תענה, בחיוך נבוך וגאה: "זה היא, פשוט היא".

לפעמים בא לי לנכס.
למצוא את הנקודה הכי מעורערת שלו ולתקוע דגל - "שייך".

מבט, סיגרייה שכמעט נגמרת ו"בבקשה".
לא צריך יותר מזה.

כשבסוף כל משפט שנאמר יש חלל קטן, מעין מקום של מילה שלא נאמרת,
אני יודעת שאתה מתקרב.

יש משהו נעים בלראות עיניים שמבקשות הרבה יותר ממה שהמוח מצליח לנסח במילים.
מעין שיחה שמתרחשת בסודיות, במקביל לאחת שניתן לשמוע.

אלו המילים שלך שיראו כמה שאתה שם.

כשאוכל לקרוא את הנפש שלך,
אוכל לשחק בגוף.

כשתחשוף את מי שאתה,
אבחר אם לקחת.