אשר אין מפלט ממנה

"There is a fine line between open-mindedness and gullibility. Be skeptically open-minded… but not so much that your brain falls out."

 

Will you pick it up if it falls out?

והוא ממשיך לעשות לי נעים 

 

"את אומרת לי שאת יודעת שאני אוהב לאונן עלייך,‎
אז אומרת לי לאונן עלייך, בלי לגמור ובלי להפסיק לאונן.‎

כשזה מתחיל לכאוב, אז זה מתחיל לעניין אותך. ואני ממשיך כמה שיכול. עד ש....לא יודע. נראה מה קורה כשממש כואב. ואת תחליטי."

זה מה שהוא כתב לי כשביקשתי שיכתוב לי פנטזיה:

 

"אנחנו מתווכחים על נושא פוליטי. אנחנו לא מסכימים.

את אומרת לי את דעתך בכעס, ואז במקום לתת לי לענות, אומרת לי למצוץ.
וצופה בי ומחייכת."  

התמצות שלו מחייך אותי.

זה תמיד מתסכל אותי להבין שלא משנה אם אני בוחרת לוותר על משהו מתוך הבנה מוחלטת שככה נכון וככה טוב,
עדיין, במבחן היום יום, החוסר הזה יכול לשגע.

זה מתחיל להיות מסוכן.

על הגב, ידיים צמודות לצידי הגוף, הניילון שכרוך סביבן ישאיר אותן שם,
המצבטים מחוברים לפטמות שלך והעיניים שלך מפוקסות בשלי.

אני ארכב עליך, לאט ועמוק, אמשוך בשרשרת של המצבטים בשביל התנופה.
אזיין אותך זיון ארוך והדוק.
הזין שלך יפעם בתוכי ואני אביא אותך לגמירה איטית וארוכה.

יום אחד זה יקרה.

אעמיד אותך מולי, זקוף וגאה וערום. ידיך תהיינה שלובות מאחורי גבך ועיניך מסתכלות במבט מתריס בעיני.
שם אתה תספר לי מה תעשה באחת נבחרת, באחת שמעוררת. תספר לי איך תיקח אותה, איך תכאיב. תחלוק איתי את המילים שישפילו אותה, שיגרמו לה למחות בזעם. תסביר לי כמה היא רוצה לרצות אותך ובאילו מילים היא תשתמש כדי שתאמין לה.
ואני אשב מולך, רגליים שלובות ואכתוב. אכתוב כל מה שתספר לי, שתחלוק איתי. כשתסיים אבקש ממך להתקרב אלי, לרדת אל ברכיך, להרים ראש בגאון כך שצווארך יהיה נגיש לענידת קולרך ואשאל אותך: "מה תרצה ממני עכשיו?". אתה תשפיל מבט, סומק יזדחל במעלה גופך ותבקש ממני: "תעשי בי כרצוני, בבקשה".

ואז אשנן את כל מה שכתבתי, את כל מה שעשית בה ואעשה בך את אותם הדברים. אעשה בך את רצונך.

לפעמים הציפייה מהנה אותי, מותחת את חוטי המחשבה שלי ומאפשרת לי לדמיין עוד ועוד.
אני מרכיבה תרחישים בראשי, מזיזה אותו מצד לצד, ממקמת אותו פעם פה ופעם פה.

ולפעמים אני חושבת לעצמי שדי כבר. ושיקרה. 

יש ימים בהם אני עייפה, הכל זז לאט יותר, מטושטש יותר.
אלו הימים בהם אתה צריך להעיר אותי, לעורר.

לפעמים זה לוחץ, בוער. אני מרגישה את הצורך תופס יותר ויותר נוכחות.
מישהו בסוף יצטרך להכיל את זה.

לפעמים, כשאני שניות לפני שינה, עוד ערה אבל חלקים בתוכי כבר רדומים, אני מדמיינת עונג.
מה שתמיד מכה אותי בתדהמה זה בכמה צורות שונות העונג שלי יכול לבוא.

שיבוא.