המלכה שלי אינה באתר, אבל מסתכל ומאשרת תכנים שאני מעלה.
ואז אתמול היא דרשה: אני רוצה שתכתוב טקסט (שיר, רצף מחשבות, מה שבא לך) על הרגליים שלי. כפות רגליים, עקבים, מגפיים - מה שתרצה. רק שיביא את כל ההערצה שלך.
ובכן:
כל כולה מעליי כשאני תחתיהן.
זו כנראה הסיבה שאני כל כך אוהב אותן.
כשאני ננעל, כשברור שאני עובר למצב נשלט, הלילות הראשונים יוקדשו תמיד אליהן.
אני יכול להתלבש יפה, לנסות לפתות, להתרגש מהכלוב שעליי, אבל לא היא.
היא תיקח אליה את הטלפון או המחשב שלה, תשלח אותי להכין מגבת חמה וקרם לרגליים, לרדת לקצה המיטה ולהתחיל לעבוד.
לנקות בעדינות במים חמימים את כל הלכלוך שאספה על רגלי, בכל זאת קיבוצניקית שאוהבת ללכת יחפה, לבקש אישור לסיים עם הלשון, לא תמיד היא תסכים, להוציא את קרם הרגליים ולהתחיל לעסות.
לחקור כל גיד וכל רקמה, כל חיבור בין אצבעות הרגליים, לנסות לזהות בין התגובות שלה אם משהו נעים לה או שהיא סתם ראתה משהו משעשע מול המסך.
היא לא מדברת איתי בזמן הזה. רק מודיעה מתי זה מספיק ואפשר לעבור לרגל השנייה.
מדי פעם אולי תנחה באיזה איזור להתרכז.
ולפעמים זה הכל.
רק מגע עם הרגליים החזקות והיפות שלה.
כפות הרגליים שנושאות מעליהן את הבעלים שלי, את אשתי ואם ילדיי שהביאה אותי למקום הנמוך ביותר והגבוה ביותר בו זמנית.
שמסבה לי כל כך הרבה אושר מלשרת אותה.
רק לעשות לה נעים ולדמיין בראש המלוכלך שלי איך כפות הרגליים האלו נעמדות עליי.
איך כפות הרגליים האלו בועטות בי ודורכות עליי.
וכל הגשמת פנטזיה כזו תהיה רק פרס.
היא יודעת שזה יהיה פרס.
אבל העיסוי ברגליים הוא בשבילה.
לא בשביל הפרסים שלי.
אם היא תהיה במצב רוח טוב אעבור להיות משענת לרגליים שלה והיא תמשיך בענייניה.
אחר כך תודיע לי שעכשיו הולכים לישון, ואם קשה לי הרצפה מחכה לי.
הרצפה הקשה והלא נוחה.
אבל גם הרצפה שמשאירה אותי הכי קרוב לכפות הרגליים שלה שמציצות מקצה המיטה.
ואני לא בטוח מה אני מעדיף.
מזל שזו לא החלטה שלי.
