גלגולים

בשדה תעופה זר מחכה לטיסה ברגשות מעורבים.
קונקשיין בדרך לתפוח הדגול.
שבוע בדאון טאון מנהטן, בעולם אחר, בתקופה אחרת, היה גורם לי להתפרע בתכניות.
עכשיו אפילו אין לי חשק לסיבוב מועדוני ג'אז שאני מקפיד לפקוד בכל פעם.
אני רק רוצה להגיע, לסיים את העניינים שלי ולחזור לארץ.
אולי זה אני, אבל נדמה לי שבכל נקודות הבידוק מסתכלים עלי בחצי העין הרעה ובדמיוני אני לוקח כל דיילת עם חיוך מזויף לחדר הצדדי ומלמד אותה שיעור על תגובה לא פרופורציונלית.
זו פעם ראשונה שאני טס במסלול הזה. בדרך כלל יש איזו עצירה עסקית ליומיים שלושה באירופה, אבל זו הפעם הראשונה שאני פה. אני תוהה שמא זה סימן. גם בלי סימנים אני מבין. דרך חדשה.
יש משהו מרגש ומסעיר ביציאה לדרך חדשה. אני רוצה את זה. זה יותר מרוצה, אני צריך את זה וכשאני צריך אני לוקח.
מחשב מסלול מחדש.

כלובי לא באתר, נאלץ להמתין בסבלנות עד שיסדרו לי את הבעיה בתיבת הדואר.
מאמין, שעד שאחזור זה יסתדר.

טוב, אז עד עכשיו שתקתי כשבכל פעם שניסיתי להיכנס לצאט או להגיב בפורומים קיבלתי הודעה שרק בעוד כמה ימים אורשה להשתמש בשירותי הכלוב.
אבל אני מקבל התראות למייל שמחכות לי בתיבת ההודעות שלי בכלוב הודעות חדשות ואני לא יכול לראות אותן, כל שכן להגיב עליהן וזה כבר ממש מעצבן! 
גם כי אני גבר מאוד מנומס ועונה מיד, וגם כי הן מעלמות חן שאני חפץ בדו שיח איתן.
אז כלובי, אם זו תקלה, נא לתקן ואם לא, אז תוציא לי כבר את הגאג מהפה!
ומאחר ואני לא חושב שכלובי נמנה על ארבעת קוראי הבלוג שלי, אשמח לעזרה או עצה וליד מתווכת שתלשין לכלובי (-:

אני שולף את החגורה מהג'ינס לפני שאני זורק אותו לכביסה. היא ישנה וקצת דהוייה, אבל אני אוהב אותה.
בהיסח הדעת אני מלפף אותה פעמיים סביב האגרוף.
כמה שהיא שנאה את החגורה הזו. ככל שהיא שנאה אותה יותר, כך אהבתי אני אותה יותר.
היא קיבלה סמס עם הוראות מדויקות לאן להגיע, איך להגיע ומה לא ללבוש.
כשהיא עונה בקצרה, מילה אחת, גג שתיים, זה סימן לעד כמה שהיא מתרגשת.
"טוב".
אני אוהב שהיא מתיצבת תמיד, בלי התראה, בלי תכנון, בלי הרבה שאלות, מוכנה, נכונה, טובה.
אבל אחריו הגיע עוד סמס אחד: "אתה מגיע עם טריינינג".
חייכתי. אני יודע בדיוק איך היא הרגישה כשהיא כתבה את זה, ועוד יותר, איך היא הרגישה שניה אחרי ששלחה.
אני אוהב את חוש ההומור שלה. גם כשהכי קשה, גם כשהיא נקרעת היא מסוגלת להוציא איזה משפט או הערה שגורמים לי לחייך מאוזן לאוזן. אין לי שום בעיה עם זה, להיפך, מת על זה. הציניות וההומור הם לא רק הדרך שלה להתמודד עם הקושי, זו גם היכולת שלה להצחיק אותי.
אז אני יודע שהיא הרגישה גיבורה כשכתבה את הסמס. טיזרית קטנה. היא בטח היתה מבסוטית מעצמה על ההברקה. שתי ציפורים בבת אחת: גם לחייך אותי וגם לרמוז שעדיף מכנס בלי חגורה.
שניה אחר כך היא כבר הפסיקה לחייך. התחרטה. ידעה שזה יעלה לה ביוקר.
אבל אני גם יודע, שהיא מוכנה לשלם את המחיר בכייף. גם אם זה רק לשניה ההיא הראשונה, שבה היא גיחכה והרגישה גיבורה, אבל בעיקר כי ידעה שאני אחייך.
אספתי אותה מהמקום בו קבענו והמשכנו ברכב אחד. חבל שלא יכלתי לצלם את ההבעה שלה כשהיא נעלה את חגורת הבטיחות, מנצלת את זה כדי לפזול למכנסיים שלי ומגלה שאני בלי חגורה. בחיי שיכלתי לראות את גלגלי המח שלה מסתובבים, אבל היא לא העזה להגיד כלום.
כשהגענו, הושטתי לה יד כשיצאה מהרכב וסבבתי אותה כדי לבחון אותה. היא לבשה שמלה פרחונית קייצית עם מחשוף נדיב, הריחה נפלא והעיניים שלה נצצו. החמאתי לה. חיבקתי אותה אלי חזק וסיפרתי לה באוזן כמה שהיא יפה.
לקחתי צעד אחורנית כדי לבחון שוב ואמרתי שזה כמעט מושלם, חסר רק איזה פריט אחד קטן ליופי.
הוצאתי את חגורת העור הגסה והלבשתי לה אותה על המתניים. עכשיו זה מושלם.
תורי לחייך.
יותר מאוחר, כשהוריתי לה להתפשט לגמרי אבל להשאיר את החגורה, הייתי צריך להסיט את המבט שלי כדי שלא תראה את החיוך. יש הרבה דברים יפים בשפחה. ההתמסרות שלה, הכניעה, כשהיא נלחמת בעצמה, הרגע שבו היא הופכת לכל כך זקוקה לזין שהיא מאבדת טיפה מצלם האנוש שלה, כשהיא מסמיקה, כשהיא שואלת רק בעיניים, כשהיא מבינה שהיא מריירת. יש עוד המון, אחד מהם הוא כשהיא מבולבלת. אני מת על הבלבול הזה.
רציתי לעזור לה איתו, עם הבלבול הזה, שלא יהיה לה יותר מדיי קשה, אז פתרתי לה את סימן השאלה.
הוצאתי עוד חגורה מהתיק. חגורת עור חדשה לגמרי.
זו שעכשיו מלופפת סביב האגרוף שלי.

הפיוז שלי קצר, כל דבר קטן מקפיץ אותי. וזה אוכל אותי, אני רואה עד כמה זה משפיע על האחרים וזה אוכל אותי.

הנה לכם מתכון מוצלח ל burnout: קרוב ל 70 שעות עבודה השבוע, עסקה בשווי מאות אלפי דולרים תלויה בדדליין שאי אפשר לעמוד בו בגלל שחצי מאנשי הצוות מגוייס. ילדים תקועים בבית מהשבוע השני של החופש הגדול. משפחה מהדרום עברה לגור אצלנו לפני שבוע, שזה אחלה וזה עוזר ואנחנו עושים את זה מכל הלב, והילדים נהנים ביחד והנשים מבסוטיות, אבל אין רגע אחד של שקט. אין פינה אחת לברוח אליה. אין שום פרטיות. תעטפו את כל זה באגרוף לפנים שקיבלתי מההתפכחות שבמצב ותבינו איך זה כשלעומס הנפשי והפיזי מזדחל יאוש.

מת להחטיף לך סטירה. הגונה, מכל הלב. מפוקס על שבריר שניה של הפתעה שמתחלף לו בחיוך הזה שלך. הראש שלך נוטה קצת הצידה. הוא נשען על כרית בלתי נראית, רפוי. העפעפיים שלך רפויים גם הם. מכסים את העיניים שלך. כמו וילון על הבמה של החיים. את פוקחת אותן כדי שאוכל לראות את המופע שמתחולל בך. עוד סטירה ועוד אחת. פעם הפנים שלך היו דרוכות. הלסתות נעולות. הרגשתי את העור שלך קפוץ מתחת ליד שלי, את ההתנגדות, את המתח בשרירי הלחיים שלך. זה נעלם. עברת מטמורפוזה. את מגישה את עצמך רפויה לגמרי. המבט שלך מזוגג. אני חושד בך שאת נהנית מזה יותר ממני. זה מכניס אותך למיני ספייס. לי זה מעמיד את הזין. זה והרטיבות שנוזלת ממך על שתי אצבעות שלי. סאאאמק! את אפילו לא קולטת שאני חופר בך עד שאני לא דוחף את האצבעות שלי לתוך הפה שלך.

בואי. אני רוצה לזיין אותך עכשיו.

אני עייף.

זה שוחק אותי. הדאגה, המתח, השעות הנוספות, לילות ללא שינה.

הגעגוע.

מתוך העייפות הזו התעורר געגוע.

לא יודע כמה שנים עברו, אף פעם לא עצרתי לספור.

לא היה לי רע בכל השנים האלה. להיפך, היה לי טוב, לפרקים אפילו טוב מאוד.

אני רוצה אותך.

את השקט שהיה לי כשהיית שלי.

רוצה את השעות שלנו בחזרה.

רוצה את השפתיים שלך ננעלות על הזין שלי כי זה הדבר היחיד שיכול להרגיע אותי עכשיו.

אני כבר צריך להתאמץ כדי לזכור עד כמה השתגעתי מהחדירה לכוס העוטף, החם והרטוב שלך ואני לא רוצה להתאמץ.

לא מרשה לעצמי לשכוח.

בואי.