בשדה תעופה זר מחכה לטיסה ברגשות מעורבים.
קונקשיין בדרך לתפוח הדגול.
שבוע בדאון טאון מנהטן, בעולם אחר, בתקופה אחרת, היה גורם לי להתפרע בתכניות.
עכשיו אפילו אין לי חשק לסיבוב מועדוני ג'אז שאני מקפיד לפקוד בכל פעם.
אני רק רוצה להגיע, לסיים את העניינים שלי ולחזור לארץ.
אולי זה אני, אבל נדמה לי שבכל נקודות הבידוק מסתכלים עלי בחצי העין הרעה ובדמיוני אני לוקח כל דיילת עם חיוך מזויף לחדר הצדדי ומלמד אותה שיעור על תגובה לא פרופורציונלית.
זו פעם ראשונה שאני טס במסלול הזה. בדרך כלל יש איזו עצירה עסקית ליומיים שלושה באירופה, אבל זו הפעם הראשונה שאני פה. אני תוהה שמא זה סימן. גם בלי סימנים אני מבין. דרך חדשה.
יש משהו מרגש ומסעיר ביציאה לדרך חדשה. אני רוצה את זה. זה יותר מרוצה, אני צריך את זה וכשאני צריך אני לוקח.
מחשב מסלול מחדש.
כלובי לא באתר, נאלץ להמתין בסבלנות עד שיסדרו לי את הבעיה בתיבת הדואר.
מאמין, שעד שאחזור זה יסתדר.