לפני 4 שנים. 24 בנובמבר 2020 בשעה 1:35
שלוש נקישות מהוססות על הדלת, ככה זה התחיל.
כלומר זה לא באמת התחיל שם, אתם יודעים כבר איך זה באמת מתחיל היום.
זה מתחיל פה בחדרי הצ'אט או אפליקציה כזו או אחרת, אולי אפילו על כיסא לא נוח ושולחן דביק בבר אפלולי.
איך שלא נסובב את זה, את החלק הזה אתם כבר מכירים בעל פה.
וכמו שהבנתם מלפני ארבע שורות, בשלב הזה של הספיור, נועה נמצאת בצד השני של הדלת.
עוד לפני שאני מספיק לפתוח את הדלת נועה מצלצלת בפעמון, כניראה שלא הייתה בטוחה שהיה אפשר לשמוע את הדפיקות שלה על הדלת.
אני פותח את הלדת ומולי עומדת ג'ינג'ית מנומשת עם מבט מובך.
היא לבשה חולצה מכופתרת אדומה עם משבצות כחולות, ג'קט כחול כהה, ג'ינס ומגפיים חומים.
"נועה?" שאלתי, היה לי ברור שכן, (הרי אמרנו שאתם כבר מכירים את הטקס שקדם לכל זה ולכן אתם יודעים שהחלפנו תמונות), פתחתי את הדלת והיא נכנסה.
התישבנו על הספה, נועה התחילה לסרוק בסקרנות את הסלון שלי.
"אופנה?" שאלתי וזכיתי בחזרה בצומת ליבה, "למה החלטת ללמוד אופנה?".
משם השיחה גלשה לכלב שלה, עבודה, שביל ישראל, אנימות, חזרה לכלב שלה ולבסוף תפסה אותי לא מוכן כששאלה "מה אתה אומר? אולי פשוט תקשור אותי?".
שלא תבינו לא נכון, באותו רגע שהיא חיברה את המשפט הזה הדבר היחיד שרציתי לומר הוא כן אבל הפרצוץ של הבחורה החמודה שהייתה מולי נהייה אדום ברגע אחד עד שהיה אפשר לשכוח שיש לה נמשים וחיוך קטן ושובב השתלט על השפתיים שלה.
עברנו לחדר השינה שלי וממגירה בארון הוצאתי חבלים.
החיוך הקטן והשובב גדל.
היא הורידה את הג'קט והניחה אותו על המיטה.
"את ממהרת להתפשט?"
"אתה מעדיף שאני לא?" היא ענתה בקול שובב.
התקרבתי לנועה, העברתי את החבל מאחוריה ומשכתי אלי במהירות.
היא נצמדה אלי, הראש שלה רק בקצת יותר נמוך משלי.
הבטנו יש לעניים אחד של השני ואמרתי לה "אני הולך לקשור אאותך עכשיו".
היא הנהנה ואני סובבתי אותה כך שהגב שלה יהיה מופנה אלי.
העברתי את החבל מעל ומיתחת לחזה שלה ומשם המשכחתי לקשור את הידיים שלה.
ושם היינו, היא קשורה, הגב שלה צמוד לחזה שלי.
הידיים שלי מתחילות מהמותניים שלה נכנסות מתחת לחולצה בעדינות.
הנחה של ריגוש נפלטת לה.
התחלתי לנשק את הצוור שלה ולפתוח את הכפתורים של החולצה.
"אני רואה ששכחת את החזיה בבית" אמרתי.
"זה לא היה בטעות" היא אמרה מרוצה מעצמה.
סובבתי את הראש שלה הצידה והתחלנו להתנשק.
