היה חשוך.
השעה רק עשר בלילה, אבל אין תאורה במקום שאליו הלכנו יחד.
טיילנו בתוך מקבץ העצים האפלים שעל הגבהה, הערפל עטף אותה בעננות משי כמו בדים למידותיה הקטנות.
רק אני, היא, הכוכבים ויללות הזאבים ששהו בקרבת מקום.
על כל יללה היא קיפצה לה, מבולהת ולא בטוחה מה לעשות.
לקחתי אותה אליי בעדינות ונשקתי לה.
"הכל יהיה בסדר, אני שומר עלייך יפה שלי"
עינייה נצצו בברק, חיוך קטנטן נמרח על שפתייה ואז נעלם במהרה.
"קר לי" היא אמרה בגמגום קל ורעידות קור.
לקחתי אותה אליי, "טוב יותר ?" שאלתי.
"כן אדוני" היא השיבה והמשכנו ללכת לנקודה המייועדת.
צעדנו עוד כמה דקות בשקט בזמן שהרוח הקרירה נשבה בעורפנו.
הגענו לקרחת היער הקטנה, שטופת אור כוכבים וירח.
"הגענו, את מוכנה ?"
"כן אדוני"
הנחתי את התיק, מתוכו יצאו החבלים לאט לאט והחלו לעטוף את גופה הקטנטן.
כל חבל מתהדק אט אט על גופה ועוטף אותה ביעילות וחום.
"תודה אדוני"
"בבקשה קטנטונת"
והמשכנו את הלילה אל תוך האפלה.