סיפור ארוך....
אוהבת אותו כמו שלא אהבתי לעולם
מחוברת אליו,
לא הרגשתי ככה אף פעם
והכרתי,חוויתי,הייתי..
איתו זה אחרת.
הרגשתי שהוא האושר שלי
הלב שלי-בדיוק כך -הלב שלי.
מסיבות כאלה ואחרות נפרדנו,
ניסינו המון... אבל הסוף היה אכזר!!
הוא אהב אותי ,אני יודעת.
הוא היה ...אבל בסוף נישבר.
חסם אותי מכול כיוון.
סילק אותי מביתו,
התעלם ...כאילו ולא היה בנינו כלום.
היינו 5 שנים יחד!!
אמרתי לו ..התחננתי על נפשי
שננסה עוד... אבל לא.
זה לא קרה.
הבכי,הצער הכאב ,האובדן,
השבר גדול.
פעם אחרונה כשדיברנו אמרתי לו
"אושר שלי,אתה הלב שלי,כשאתה הולך הלב שלי הולך"
צרחתי את נשמתי ...לקבור אדם חי בתוך ליבי.
כבר חצי שנה אני מתאבלת,זועקת כאובה .
לא דיברנו חצי שנה וכנראה שלא נדבר לעולם.
יום חמישי שעבר הרגשתי גרוע..
הלכתי לטר"ם עשו לי בדיקת דם ..וישר הזמינו אמבולנס,לא הבנתי כלוםםם פחדתי,בכיתי..רעדתי.
מסתבר שעברתי ארוע לבבי...
השאלה הראשונה שנשאלתי במיון היא:
"מי שבר לך את הלב?"
בדיוק ככה!!
הלב שלי נשבר לחצי!!!
אבל
מכול הסיפור הקשה
הכואב הזה הגעתי למסקנה
שהחיים הם מתנה!!!
וצריך לנצל כול שניה.
הייתי בסכנה ,מאושפזת ,מחוברת למלא חוטים,לחמצן,
ושומעת את הילדים שלי בוכים!!
שם הבנתי שאף גבר לא שווה את הכאב הזה!
הוא ידע על הכול ופעם אחת לא שאל לשלומי(היה צפוי)
לא התבאסתי ... אבל הבנתי שהוא לא שווה.
הילדים הם החיים!
הלב שלי שייך רק להם.
❤
