משחקי הכס

שוכב לי במרפסת, 

חושב על ההתנהגות שלי ומנסה לנתח אותה.

אני שקט ורגוע. אדיש. או לפחות זה מה שאני חושב. כלפי חוץ.

מתחת לפני השטח.

הראש תמיד עובד, תמיד במחשבות, תמיד מוטרד במשהו, לא מוצא מנוח.

חייב להתעסק במשהו, גם כשאין בזה צורך. להפעיל, פלאפון, אפליקציות, מייל, טלוויזיה, מחשב, שיחות של עבודה.

איך אני מוצא שלווה בכל הטירוף הזה?

איך אני יכול לשחרר? 

אז התחלתי לעשות קצת סדר. ניקיתי,

סידרתי קצת את הדירה ומצאתי ארגז עם דברים נוסטלגים מהעבר של משפחתי.

חיטטתי באלבומי תמונות משפחתיים ומצאתי כל מיני אוצרות חבויים.

אצטט חלק משיר שסבא רבא שלי רשם לפני קרוב ל100 שנה, אחרי שעלה לישראל מאוסטריה. (העברית קצת קלוקלת , רק התחיל אולפן)

"בלילות, הלכנו יחפים על הגג,

כל יום היה בשבילנו כמו חג.

בכל לילה שרנו ורקדנו,

הרגשנו כאילו כל העולם שלנו.

אנחנו רואים את הכוכבים מאירים,

אני וכל השאר מרגישים מאושרים.

ארצנו, ארצנו, את יפה מאוד,

בארץ ישראל נשמח עוד ועוד"

הלוואי והייתי מרגיש את השמחה והאושר הזו שהוא מתאר. את ההנאה מהדברים הקטנים.