עקרון הפומביות

זוהי הזמנה לדיון בסוגיה האם נשלטת יכולה לקבל את שם העצם "כלבה" כל עוד נדפקה בדלתיים סגורות, או לחילופין האם היא ראויה לו רק משנדפקה במרחב הציבורי.
כך זה היה:
- תגיעי עם האופניים שלך תחת הבית שלי ב2230, בלי תיק.
- אבל למה? אני חייבת ארנק. וטלפון?
- את לא צריכה ארנק, כתבי לפני שתצאי וארד .
- אבל לאן הולכים? אני צריכה להתלבש? אני צריכה להוריד שיערות? אני לבושה כמו שראית אותי בבוקר.
- תפסיקי לשגע אותי עם השאלות שלך. אל תאחרי.
תכננתי להראות הערב נערית מהרגיל, קשרתי את השיער בקוקו נמוך כזה כשל גברים ארוכי שיער, לבשתי כהרגלי גופיה לבנה, מעליה קארדיגן שחור ומעיל רוח עם כובע. לכיס המעיל הכנסתי KY ושטר של 200 שח, גמני ירדתי בלי תיק מן הסתם.
בנוסף וחשוב מזה, לבשתי תחתוני סטרפאון שעלו לי הון אך מצדיקים כל שח. הם צמודים כתחתונים הדוקים, ומלפנים יש כעין בטנה כפולה וחישוק בשכבה החיצונית אליה מתחבר הזין. הרכבתי את הזין שלי. הו. הזין שלי. אני מיד מתחברת למרכז שלי. אני והוא אחד. משתחזר בי הבסיס לסיבוב המחוגה. ממששת אותו , מצמידה אותו אלי ורוכסת מעליו את הרוכסן.
.

היא מחכה לי למטה, אני מתירה את האופניים מהמתלה יוצאת בשביל הבניין, עיניים כחולות נהדרות נתלות בי בסקרנות, אני יוצאת לעברה והיא שוב מתחילה בשובבות: אבל תגיד לי לאן הולכים! (היא מדברת אלי בלשון זכר)
אני מחייכת ומסמנת לה עם הראש לרכב אחרי. חוצה את הירקון דרך המלונות ורוכבת ימינה לכיכר אתרים. ריח העזובה עולה מהמרצפות וזיכרונות מהקולוסאום ומערכת הסאונד המטורפת שהייתה בו מציפים אותי כשהיא אומרת, אופפפפפפ לא כיף לי לא לדעת מה עושים. ממשיכה לרכב לתוך גן העצמאות, עוברת את בעלי הכלבות וכלבים וממשיכה צפונה יותר. משמאלי שיחים נמוכים פזורים ומימיני מעבה עצים חשוך, אני בוחרת את החלק המואר, עוצרת קושרת את האופניים שלה לשלי ומתחילה ללכת בשביל. לפני, טור שיחים מתעקל לשמאל ויוצר קרחת עגולה עטופה בשביל הליכה. היא הולכת אחרי וכשאני עוצרת היא שוב שואלת בקול מאנפפ וכאילו לא מבין: אבל מה עושים? אני לא עונה אלא מושכת לה את גב השיער לרגע לאחור ואז במשיכה קדימה ולמטה. תוך שהיא צוללת לעבר האדמה אני רואה את החיוך שלה מתפשט על הלחי השמאלית. למעשה פה היא כורעת על ארבע, הברכיים על השביל והזרועות והראש קרובים מאוד לשורת השיחים המסופרים היטב לאחר שיפוץ הגן במסגרת אירועי המאה לעיר הלבנה.
פותחת את החגורה שלה ומורה לה להוריד את הגינס. אני אוהבת לראות בחורה מורידה לעצמה מכנסיים כדי להידפק.
אני מסתכלת על הגוף היפיפה שלה, תחת מושלם, קטן ומסומן. רגלים ארוכות וגב חזק, כולו אומר גמישות והענות. רואה גבר מתקרב הולך על השביל לעברנו. אני עוצרת באינסטינקט . לא זזה .מזה שנים שאני מחכה לרגע הזה. שאוכל להתגבר על החשש מפני הזר. מנעוריי נמשכתי למזמוזים במרחב הציבורי. כאישה טובת מראה ורעת לב עם נטייה לכבוש פצצות, תמיד משכנו תשומת לב כך שהייתי צריכה להרחיק מעלינו בעצבים, מיני מטרידים, מציעי הצעות, עוברי אורח סקרנים וסתם מציקנים שכשהתמזמזתי עם גברים מעולם לא העלו על דעתם להציע להצטרף או "לתת לך להרגיש זין חם, זין אמיתי".ודאי שלא, כבוד של גבר לגבר. מיואשת וספוגה מהמנעד הזה של להט מטריף עם אישה ואז חרמנות שמתחלפת בתחושת איום וזעם עד שכבר ירד לי החשק בשנים האחרונות להתגףף ברשות הרבים. אני אומרת לעצמי, תסמני טריטוריה בדמיון, אפפחד לא מתקרב יותר ממה שאת מרשה, ועוד חוזרת ואומרת לעצמי, בטוח שרוב הגברים פה הומואים, אני מזמינה למרחב שלי רק אותם. הגבר שהתקרב כאילו הרגיש את כיבוש התודעה שלי והמשיך ללכת בשביל מימיני תוך שהפנה את מבטו הצידה כדי לא להיתקל בי. היא כמובן שמעה את צעדיו. היה לי ברור שזה מחרמן ומפחיד אותה. ריגש אותי להיווכח שלמרות הפחד שיתקפו אותנו, כך כשהיא עם התחת חשוף, לא רואה אפחד ורק שומעת צעדים מתקרבים, היא לא מסובבת את הראש, לא שואלת לא עוצרת את הרגע, אלא רק מתמסרת. הוא התרחק, עמדתי מאחוריה בלי לזוז, לתת לה הרגשה שאני שם, פתחתי את הרוכסן הוצאתי את הזין ואמרתי לה תעלי אלי את הכוס שאראה אותו. מתוך העל ארבע היא הרימה את האגן אלי, ננעצתי בכוס שלה. החלקתי לתוכו. לשתי דקות, רק כדי להירטב ממנו. היא לא הוציאה הגה. עברתי לתחת. הרגשתי שאני מפרקת אותה. אני אוהבת לדפוק אותה בהתחלה ככה בלי סיכוך, מהנוזלים שלה, לקרוע אותה עם זין שאינו מחליק אלא נדחף ומפסק אותה. אני הולכ להכאיב לך בתחת סיננתי לה. אעניש אותך על כל ההתחצפויות של השבוע האחרון. כולל הבוקר כשביקשת שאכין לך כבר קפה. דפקתי אותה לאורך זמן. מרחוק צופה בי גבר עם סוודר לבן ושלושה פסים אדומים לרוחב. אני מתה על התעוזה העזתית הזו של לובשי הסוודרים מצמר. מניחה שממרחק, עם המעיל והכובע, אני נראית לו כגבר. לאחר כרבעשעה שהוא מתצפת עלי הוא אוזר עוז ומתהלך לעברי, ככל שהוא מתקרב אני מדמה לעצמי שהוא שואל את עצמו, יאוורדי, מי זה הגבר הזה שמזיין ככה ככ הרבה זמן? בכולופן וחזרה לעובדות, הוא מתקרב , מסתכל על הפנים שלי רואה שאני אישה, מביט מבוהל למטה, נראה שחווה הקלה לראות שאני דופקת אישה ולא גבר וממשיך בשיטוטיו. אני יוצאת ממנה, מחזירה את הזין סוגרת את הרוכסן ומשעינה עליה ברך מעט מקופלת ונשענת עליה. מסדירה את הנשימה,לאט מסתכלת סביב. למרות היותי קטנת קומה אני מרגישה כמו הענק וגנו. כך עוברות להן כמה דקות עד שגבר נוסף, מרובע כזה, קרב בשביל לאזור השיחים הנמוכים שלנו. מהמקום שבו הוא נמצא הוא רואה אותי נייחת ואותה הוא לא רואה כלל כי כעת היא מקופלת תחת רגלי. הוא הולך לעברי ואני חושדת מהאינטנסיביות של המבט שלו שהוא מגשש לדעת אם זה הולך לקרות. ככל שהוא מתקרב הוא מתחיל לקלוט שאני אישה ונראה נבוך. כשכמעט עובר לידי אני מסמנת לו עם העיניים שיסתכל למטה, הוא רואה אותה ומחייך אלי חיוך מופתע, יורמי.
מתרחקת ממנה , מסתכלת עליה ואז חוזרת ובועטת בה. התחת הקטן שלה מתלבש לי בול על הנעל. ככה ,כמה בעיטות. אני יודעת שזה לא קרה פה הרבה אבל הנה שחררתי את זה, אני אוהבת לבעוט בה. בתחת. רק בו. בעיטות מדויקות שמעיפות אותה קדימה. היא כלבה ותיקה ואני שולטת מתחילה. הכל כבר עשו לה: חוררו-פיצצו-מילאו-הכו-שפכו-הזריעו-חפצנו-תלו-השפילו-חוללו חבללו וכיוצא באלו. זוהי הפעולה היחידה שעשיתי לה שחוותה רק איתי. אנו משערות שזהו המוצא המרוקאי המשפיע על בחירת מאפייני השליטה שלי. בינתיים אני מתגרה מהבעיטות האלו ומהאינטראקציות עם עוברי האורח. רוצה לנשום קצת ולהתרכז בעצמי. הולכת ממנה בצעדים מודגשים על השביל כדי שתשמע אותי מתרחקת ממנה. במרחק כשלושים מטרים נמתח שביל אופניים המשקיף לחוף הילטון.אני בוהה בים ושוכחת ממנה לזמן מה. כשאני חוזרת, עולה בי אותו ריגוש ביתר שאת למצוא אותה בדיוק במקום שהשארתי אותה, באותה תנוחה ממש. מורמת וחשופת תחת עם הראש נושק לאדמה. זה מחרמן אותי באופן גורף. פותחת שוב את המכנסיים מורחתKY על הזין, פוקדת עליה: תרימי את עצמך עד שיהיה לי נוח ודופקת אותה שוב. מזה כמה חודשים שאני לא אומרת לה לעשות חוקן. מהסיבה הפשוטה שהכלבה הזו תמיד מריחה טוב משם. מנסה לתפוס אותה בשעות משתנות, לפנות בוקר, בלילה וכלום. כאילו דפקתי כוס. אני ממשיכה לדפוק אותה, אבל לא שומעת אותה, שומעת רק את האנחות שלי. למה אני לא שומעת אותך אני סונטת בה? אני לא רוצה שיישמעו אותנו היא מחניקה. אותי זה מצחיק משום שהיא צודקת ,באמת לא שומעים אותנו, אבל כל מי שחצה את הגן ב 45 הדקות האחרונות ראה אותנו. תופסת לה את הצעיף, קצת חונקת אותה, מרימה לה את הפנים ואומרת, היית כלבה טובה ולא זזת. אבל נדמה שלא נגעת עד עכשיו בשיחים נכון? לדעתי את צריכה מזכרת מהגן, כמה שריטות על הצוואר כמו ג'יזס,או פרחים לשבת? לא היא מתחננת,לא, בבקשה, יש לי אורחים בשישי.

לעניינינו, מנקודת המבט שלי נשלטת יכולה להיקרא כלבה רק לאחר שהתממשה זכותו של הציבור לדעת.