"ואדיניו לא סבל שום בגד על המערומים של דונה, גם לא סדין כדי לכסות עליהם. הצניעות לא היתה הצד החזק שלו. כשהיה קורא לה למיטה, היה אומר לה: "בואי נזדיין, מותק". האהבה היתה לו כעין חגיגה של שמחה ושל חירות אין קץ, שהיה מתמסר לה בהתלהבות הידועה שלו, השלובה במומחיות ששמעה נודע מפי נשים רבות, שונות זו מזו במעמדן ובעמדתן. בתחילת נישואיה היתה דונה פלור כולה מבוכה וסרבול, משום שתבע אותה עירומה מכף רגל ועד ראש. 'איפה נשמע שמזדיינים בכתונת לילה? מה את מחביאה? הזיון זה דבר קדוש, אלוהים המציא אותו בגן עדן, את לא יודעת את זה?'
לא די שהיה מפשיט אותה לחלוטין, עוד היה משתעשע בחמוקי גופה ובגיאיותיו, שאור וצל התרוצצו בהם במשחק של מסתורין. דונה פלור היתה מנסה להתכסות, אך ואדיניו היה מושך את הסדין בנחישות, חושף את שדיה הבשלים, את אחוריה הנאים, את בטנה הנקיה משיער. היה נהנה ממנה כמו מצעצוע או מניצן של ורד, שאת עלי כותרתו הוא היה פותח בכל לילי תענוגות.
בזכות חמדנותו התאוותנית והאינסופית לגופה, דונה פלור הלכה והשילה את ביישנותה, מתמסרת והולכת לאותה חגיגת חשק, אלימותה גוברת בה והיא הופכת להיות מאהבת אמיצה ונועזת, וכשהיה פוקד עליה – הסתובבי, היתה מתמסרת ותשוקתה מתלקחת והולכת.
ואף על פי כן מעולם לא נטשה לגמרי את הצניעות והבושה. כל פעם היה עליו לחזור ולכבוש אותה, משום שברגע שהיתה מתעוררת מן התעוזות המטורפות האלה ומגניחות עילפון החושים, היתה חוזרת ונהיית הרעיה הצנועה והחסודה"
