הסיפור מתרחש בסין (בגרסה אחרת בהודו או באגרבה) ומספר על חייט עני שיש לו בן חסר תועלת ויכולת בשם אלאדין (בערבית: علاء الدين). כאשר אביו של אלאדין נפטר, מכשף נורא מאפריקה מאתר אותו, מתחזה לדודו ומוליך אותו בדרכי מרמה לתוככי מערה מסוכנת כדי שיוציא מתוכה מנורה ישנה. הוא פוקד עליו שלא לקחת כלום מלבדה. אבל אלאדין לא ידע שאין זו מנורה רגילה. יש לה תכונות קסם ובתוכה מצוי שד שבכוחו להגשים כל משאלהומעדיף לאסוף את האוצרות הרבים שבמערה במקום לקחת את המנורה. כאשר אלאדין מנסה לצאת מהמערה, המכשף מבקש ממנו לתת לו את המנורה קודם. אלאדין לא מצליח למסור לו אותה הואיל וכיסיו מלאים. המכשף מתרגז וסוגר עליו את האדמה. בתוך המערה, לקח אלאדין את המנורה ושפשף אותה בעדינות מן הצד כדי לנקותה, ואז הופיע השד באורח פלא ואמר: מה תצווה עליי, אדוני? עומד אני לפקודתך כי עבדך אני! הכוחות הנסתרים של השד הופכים את אלאדין במהרה לאיש עשיר מאד. הוא נישא לבת המלך, והשד מקים עבורם ארמון מפואר.
מקץ שנים אחדות עולה המכשף על עקבותיו של אלאדין. כשהוא מחופש לרוכל נודד, מכריז על נכונותו להחליף מנורות ישנות בחדשות. אשתו של אלאדין, שאינה יודעת מה רב ערכה של המנורה המכוסה חלודה שנמצאת בביתה, מחליפה אותה באחת חדשה אצל הסוחר המוזר. המכשף מצווה מיד על השד להגלות את הנסיכה ואת ארמונה לאפריקה. אולם אלאדין רודף אחרי המכשף, משיג לעצמו את המנורה, ומחזיר את הארמון ואת רעייתו אליו.
מוסר השכל: בלב כולנו מנורה ובתוך המנורה הנשמה, החליפו את המילה שד בנשמה, וכל אחת ואחד מאיתנו ידע כי סוף הסיפור הוא טוב. לכו עם הלב, הוא המצפן שלנו.
