על החיים ועל המוות.

הסופה היתה צפונית לבנה. אצילית ונושכת.

הקרח הקפיא הכל, בעיקר את רצות המרתון. בעיקר את קצות אצבעותיהן.

אני הייתי שם, כן. בתור עדה. עמדתי על עץ אחד. והפסקתי לנשום.

לא היה אז שליט בארץ. היו רק נתינים ששכחו לתת. עוזרים ששכחו לעזור.

ואותי. הציפור.

הרגע התארך שנתיים עברו. 

והעץ עץ. והציפור ציפור.

אני זוכרת איזו תשובה או שאלה שנשאלה אז,

אולי היא היתה כתובה איפשהו?

והדקויות עברו כך גם השנים..

קרח נמס. 

וכך גם אני.