אתמול אלך לים. אקח איתי אותה, עטופה בריר הכאב השקוף שלה, זה שהיא צורבת בו את העולם.
העיניים הכחולות והאטומות שלה מכוסות בשכבת העלבון, האוזניים שלה מלאות בשעוות האכזבה.
בואי. אטביע אותך ואת הצורך שלך בי. כשנגיע לים תצרחי בכאב.
אפשיט אותך ונגלה יחד את קמטי הזמן וקיפולי השעות.
לא אקח איתי את הידיים שחיבקו אותך, נשאיר בבית את העריות ואת נביאי השקר.
את תשכבי ערומה על קו החוף. אעמוד מעליך. את תתחנני שאצרוב בך חבלים, ואני?
אתקרב ואנשק את מצחך, אביט בך עד שבית החזה שלך יוותר על הכאב בנשימה.
הדמעות שמעולם לא ידעת לנשק ילטפו בך את שמי, יתערבבו עם זעם הגלים.
אני יודעת שחשבת שמותר לך הכל, עכשיו אחרי חטא הידיעה - תדעי שמותר לך ללכת.
עכשיו תתמסרי למלח אף אחד כבר לא יציל אותך, הגבר שלך איננו כאן,
ואני? באתי לשחרר אותך מעצמך.
את פוחדת. מותר לך.
כל החיים היית חזקה וסחבת איתך את כאבי העולם, ניסית לרפא ללא ידיים לראות ללא עיניים.
בואי אישה טיפשה, אני כל כך אוהבת אותך - עכשיו תמותי.