על החיים ועל המוות.

 אני יושבת על פוף ירוק. כואב לי. פיזית.

עוצמת עיניים ונכנסת לתוך הכאב. 

לא מנסה להבין אותו, לא מנסה לגרש אותו. או לשנות אותו.

נותנת לו להיות. ומקשיבה לו, לכאב שלי.

אני נושמת, ואז צפות תחושות, רגשות. הכאב מדבר אלי.

מספר לי את הסיפור שלו, את הסיפור שלנו.

זה לא נעים, זה כמעט בלתי נסבל.

אני צפה, בתוך הסבל, הסבל הופך לרגש. 

הרגש הופך לתחושה.

הכאב זז בתוך הגוף, מתגבר ונחלש. לסירוגין.

זו לא תחושת שחרור גדולה, או טקסט על קטזריס ועל הארה בשקל תשעים.

זה רק פוף ירוק וכאב.