|
|
|
- זה עלי?
- מה?
- קראתי את הפוסט שלך. זה עלי?
- איזה פוסט?
- אל תהיה כזה. נו. זה עלי?
- לא.
- זה ממש דומה למה שהיה לנו.
- זה לא עלייך.
- אני לא מאמינה לך.
- זה לא עלייך.
- אני לא מאמינה לך
- מה אני אעשה. זה לא עלייך.
- יותר מדי פרטים דומים.
- זה לא עלייך.
- היית אומר לי אם כן?
- לא.
- ידעתי שזה עלי.
- זה לא עלייך.
(זה עלייך).
היינו שכנים והיא סיפרה לי שהיא זונה. בערך. או לא. לא יודע איך לקרוא לזה. זונה, כן. אין לזה שם אחר.
גרתי אז לבד והיא היתה סטודנטית בדירת שותפים בדלת מולי. התיידדנו. שלום שלום כזה. בירה בסלון פה ושם. הייתי אז בערך בן 35 והיא 22 - 23. משהו כזה. קטנה, רזה, יפה בצורה משונה כזאת. היינו מדברים. רואים איזה סרט. לא מעבר לזה.
והיא סיפרה לי.
היא פרסמה באיזה אתר וגברים היו באים אליה בשעות הבוקר, כשהשותפה לא נמצאת, והיא היתה יורדת להם.
זה מה שהיא סיפרה. רק יורדת. באים. גומרים לה בפה. הולכים.
לפעמים הייתי קם לדלת בכל פעם ששמעתי את הדלת שלה נפתחת. דרך העינית ראיתי אותם באים והולכים.
דפיקה בדלת. חיבוק. 20 דקות אח״כ יוצא.
דפיקה בדלת. חיבוק. 20 דקות אח״כ יוצא.
דפיקה בדלת. חיבוק. 20 דקות אח״כ יוצא.
דפיקה בדלת. חיבוק. 20 דקות אח״כ יוצא.
צעירים. מבוגרים. לפעמים שניים שלושה ביום, לפעמים יותר. לא עשרות. לא שראיתי.
וזה חירמן אותי. אני מודה שזה חירמן אותי. מציץ דרך העינית. יודע מה קורה. עושה ביד.
והיה לה בן זוג. הייתי שומע אותם מזדיינים בלילה. הוא לא ידע. דיברנו על זה קצת פה ושם. לא הרבה.
סיפרתי לה שזה מדליק אותי. היא אמרה שאני דפוק.
ואז ירדה לי. ומאז פה ושם עוד ועוד. כמין משהו כזה שחבר עושה בשביל חבר.
ראיתי אותה שוב השבוע, ברחוב מתחת לבית. אני בדרך למקום אחד, היא בדרך למקום אחר.
עברו יותר מעשר שנים. חיבוק. מה קורה. כל זה. משלימים פערים על הדרך לכמה דקות.
״אני גר ממש פה״ אמרתי לה, והצבעתי על הבנין.
״אני כבר לא עושה את זה״, היא אמרה, כאילו שזה כל מה שכולם מבקשים ממנה כל הזמן.
״לא התכוונתי לרמוז כלום״, אמרתי, ובאמת לא התכוונתי.
״גם יש לי בן זוג״ היא אמרה, ״אנחנו מתחתנים״
״מזל טוב״, אמרתי, ״מגיע לך משהו טוב״, וכבדיחה הוספתי, ״לא שזה הפריע לך בעבר״
״חחחח, צודק״ היא אמרה, ״למה, בא לך?״
״את מכירה אותי״, אמרתי, ״תמיד בא לי״.
היא הסתכלה לצדדים, כאילו בודקת אם מישהו רואה אותה.
״אתה באמת גר פה?״, היא אמרה
״כן״, עניתי
״בוא״, היא אמרה, ועלינו אלי לדירה לעשרים דקות.
היא שוכבת על הצד ואני על הברכיים, מזיין אותה חזק. הכי חזק שיש לי.
עצמות התחת הרזה שלה מכאיבות לי באגן בכל דחיפה והיא כל הזמן אומרת ״אל תפחד. יותר חזק. יותר חזק. אל תפחד עלי״.
ואין לי מאיפה. הלב שלי דופק. בראש אני שומע את המאמן שלי אומר לי להוריד הילוך.
״אתה מעל דופק מקסימום, יא דפקט״ הוא צועק עלי בראש ״אתה רוצה למות פה?״
ואני מזיין הכי חזק שיש לי.
טקטקטקטקטקטקטקטק.
תופס לה את הכתף. מושך אותה יותר חזק מהשיער.
חזק חזק חזק חזק.
טקטקטקטקטקטקטקטקטק
והיא לא מפסיקה ״אל תפחד. אל תפחד עלי. אל תפחד עלי. חזק. אל תפחד עלי״.
ואני לא.
לא מפחד עליה.
אני מפחד עלי.
וגומר.
וניל. אנחנו יושבים בחוץ מול כוסות בירה ומדברים על כלום. המצב. החיים. ילדים. גירושים.
ובראש, כמו דב רעב שהולך במעגל בתוך כלוב, אני רואה אותה כמו חתיכת בשר.
אנחנו מזמינים עוד סיבוב ואני מדמיין איך אני מצמיד את הראש שלה לשולחן
״כן, זו תקופה מורכבת״ אני אומר ובראש אני קורע ממנה את התחתונים וחודר לה לתחת כשהיא מכופפת על השולחן. כוסות הבירה נופלות ונשברות על הרצפה. כשהיא גונחת. הרגליים שלי נרטבות מהנוזלים שיוצאים ממנה.
אבל בינתיים בעולם האמיתי יש לי חצי זיקפה במכנסיים ושיחה בטלה על סידורים לילדים וכאלה.
אני קם לשירותים ומדמיין אותה הולכת אחרי, מחזיקה את הזין שלי ביד כשאני משתין. מלקקת את הטיפה האחרונה. יוצאת משם כשהגמירה שלי עליה מתחת לשמלה.
אני חוזר. מפהק.
דברי נימוס נאמרים וכל אחד הולך לביתו.
אנחנו נפגשים לקפה ליד העבודה שלה.
סתם שני אנשים, ליד שולחן עם קפה ועוגיה.
מדברים. מתעדכנים.
מה ההוא אמר? ואיך הלכה הפגישה ההיא? וכל זה.
הכל נורמלי וידידותי, חוץ מהזרע שלי שצף על האמריקנו שלה.
״שתי״ אני אומר לה, ״שלא תשכחי לרגע מי אני״.
נכנס לשירותים בעבודה. ריח קל של שתן באוויר.
פותח מכנסיים. משתין. מצלם.
שולח הודעה עם התמונה: ״כל דבר מזכיר לי אותך״
היא: ״חחח יא זונה״
אני: ״כמו שאת אוהבת״
היא: ״שלח עוד תמונה״.
אני: ״תורך קודם״.
אל תבואי. אין לי סבלנות אלייך. אין לי סבלנות לזמן שאחרי.
אל תבואי. אני בדיוק בבינג׳ על איזו סידרה ולא בא לי לעצור בשבילך. גם לא בשביל סקס.
אל תבואי. אני לא רוצה לגעת בך. אני לא רוצה לשנוא את עצמי אח״כ.
אני יודע שאמרתי לך לבוא, אבל אל.
אל תבואי.
[דפיקה בדלת]
[אל תפתח]
[פותח]
היי
[שלח אותה הביתה!]
[היא נכנסת]
[סוגר את הדלת]
[כוס אמק]
[פותח מכנסיים ומסתובב. היא יורדת לברכיים. אני דופק את הראש בקיר כשהלשון שלה נכנסת לי לתחת]
״זה דוחה״ היא אומרת, ״זה לא מחרמן אותי בכלל״
״אבל הנה את פה״ אני אומר, ״עירומה ועל הברכיים בתוך המקלחת שלי״.
״זה משפיל״, היא אומרת, ״אני עושה את זה בשבילך״.
״אני יודע״, אני אומר, ״גם אני עושה את זה בשבילי. עכשיו תהיי בשקט, תעצמי עיניים ותפתחי את הפה״.
אנחנו חולפים על פני מחלף קיסריה לכיוון צפון.
מד המהירות מראה 140 קמ״ש כשהיא מכניסה את הזין שלי לפה שלה.
בסביבות מחלף זכרון אני גומר.
היא נרתעת לרגע ומזיזה את הפה, ושנינו מתמלאים בגמירה שלי. על הפנים שלה. על המכנסיים שלי. על מושבי הרכב.
״סליחה״, היא אומרת וצוחקת, ״יש לך טישו?״
״תישארי ככה״, אני אומר, ״אם אני צריך להסתובב עם כתמים על המכנסיים, את צריכה להסתובב עם זה על הפנים״.
״אנחנו תכף מגיעים״, היא אומרת כשאני פונה לרחוב של אחותה.
״אני יודע״
״אני לא יכולה להכנס ככה״
״ברור שאת יכולה״, אני אומר לה, ״את הכי יפה ככה״.
היא צוחקת.
אני חונה.
אנחנו נכנסים והיא רצה לשירותים להתנקות לפני שמישהו רואה.
״פחדנית״ אני אומר לה כשהיא חוזרת, ״תכיני את עצמך לפצות אותי בדרך חזרה״
הגוף רוצה. המוח רוצה לשכוח. אני כבר חצי שיכור כשהיא מגיעה. אני די בטוח שגם היא.
אנחנו לא מדברים. אין פה מילות נימוס או חיוכים מיותרים.
אנחנו מתפוצצים אחד לתוך השניה. זה לא מרתון. זו ריצה למרחק קצר.
זו הדיפת כדור ברזל עם האגן לתוך השיכחה.
זה מירוץ נגד השעון, להגיע לפורקן לפני האזעקה.
זה שחרור של אלימות וזעם כבוש. זה בכי של הגוף.
זה משהו שאני מרגיש רק בבוקר שאחרי, לבד במיטה.
״כן, היתה כאן מישהי אתמול״, הגוף מזכיר לי בכל תנועה.
הכאב של הגוף מאזן קצת את הכאב של הנפש.
פלאשבקים של מגע ורוק וזרע. פלאשבקים של ריח של סקס ושתן.
אני גומר וברקע החדשות. כל הזמן החדשות.
