כשהייתי בן שלושים והיא היתה בת עשרים והמצב הנפשי שלה היה שברירי, אם לא שבור, ניצלתי את זה עד תום. השתמשתי בה כמו שרק מישהי שבורה לגמרי מוכנה שישתמשו בה. היא חיפשה מישהו בלי מצפון, ואני הייתי בשל (או בוסרי) בדיוק במידה הנכונה. לא היה אכפת לי. הייתי שם בשביל עצמי. רק בשביל עצמי. בשביל הפורקן. והיא רק רצתה לכאוב ולשכוח ולשנוא את עצמה בגלל דברים אחרים.
והיום, שנים אחר כך, אני כבר לא יכול. וכשאני נתקל בזה, אני מנסה לעזור, ולא לדחוף את הזין שלי לכל חור. וזה מבאס, כי בא לי פורקן ובא לי להיות בהמה דורסנית וטיפש ובן שלושים, עם זיקפת אבן ולב אבן. אבל אני רואה את העיניים השבורות. את המבט הריק שרק רוצה להרגיש קצת כאב או השפלה בשביל להרגיש משהו. שרק רוצה ללכת לאיבוד בבריכה של גועל עצמי. ואני כבר לא יכול. לא ככה. לא כמו פעם.
זה כאילו טוב, הענין הזה של להתבגר. להתפתח. אבל גם לא. מה לעשות. באסה.
אז אני אומר לה שלא ואני מנסה לדבר איתה ולגרום לה לראות את המקום הלא טוב שלה. ושתחזור לטיפול ותקח את התרופות. אבל זה לא להיום. אני יודע שהיום, בעוד חצי שעה או שעה או שעתיים, מישהו אחר, שהוא לא אני, יפרק לה את הצורה בעיניים מתות כמו כריש. והיא תשכח לכמה דקות ואז תבכה במקלחת ותשנא את עצמה על זה ולא על מה שכואב באמת.