רעשים של שקט

Or so they say

Time lost forever, the seconds keep running
Just like the sand in the hourglass
All the faces I ever knew have to die someday
They fade away

So how can I say
That anything we ever had was something
Words we spoke meant something
I really miss the days gone by
Although I hardly can remember
Things we had meant something
Words we spoke meant something
I really miss the days gone by
Although I hardly can remember...

וואו, 

מזמן לא ישנתי כל כך טוב... 

איכילוב מתקתקים עבודה.

הגענו ברבע לשש, מצאתי חנייה ברחוב ממש ליד, קיבלו אותי ראשון, הכל זרם חלק וזריז (יחסית לבתי חולים שיצא לי ללוות אליהם אנשים).

חלמתי את החלומות הרגילים, עליה ועל הבן שלה החמוד שכנראה שאראה אותם רק בחלומות.

הדבר היחיד שהיה קצת פחות טוב, זה שהתעוררתי לבכי של ילד.

כל הורה יודע שאתה מתעורר לבכי של ילד אתה קם דרוך ומוכן לפעולה, אז התעוררתי יחסית זריז עם חשק עז לקפה, אז קיבלתי מים 🤐

שיחררו אותנו צ'יק צ'ק, והנה אני בבית עם רגל על השולחן. 

החופשה בבית מתחילה עכשיו, כנראה לחודש הקרוב. 

המלצות לסדרות/סרטים יתקבלו בברכה 😅

On the other side
We'll walk hand in hand

אנשים אחרים בי לייק 

אני, לעומת זאת

You wouldn't believe what I'm going through
My thoughts and emotions lay bare for you
Try not to hurt them, don't blow out the flame
Just be gentle and hold me again
We cannot take back all the words we said
But try to hold on to the moments we shared
Don't deceive me but release me from pain
Please be gentle and kiss me, kiss me again

בכל מקרה, דה/ויז'ן ממש אנדר רייטד. 

כל קשר למציאות מקרי לחלוטין

בחוץ סופה, 

במקום להכין מרק מנחם,

הכנתי לי סושי. 

כנראה שהיה טעים, 

קשה לי לדעת כי לאחרונה לכל המאכלים יש את אותו הטעם. 

טעם מריר של געגוע ובדידות.

מחר ומחרתיים אני צריך להכין מלאי של אוכל מוכן, כי בחמישי יש לי ניתוח ברגל ואני לא יודע כמה אוכל בכלל לעמוד על הרגליים. 

הרוח מכה בחוץ בעצים המרשרשים,

הגשם מטיח בחלונות, 

ואני שוקע במחשבות נוגות. 

I'm going to take my time
I have all the time in the world to make you mine
It is written in the stars above

אחד השירים האהובים עליי של דפש. תמיד ביקשתי שינגנו לי אותו. בסיטיהול, בלילינבלום, בנמלה (מאיצקוביץ' עליו השלום) ובכל מקום אפשרי.

והקליפ גם משעשע! 

ואני?

מחכה.

אהבה כמו דם

שותת מפצעים פתוחים

חלקם מגלידים ומתרפאים

חלקם עמוקים מדי

והדם ממשיך לזלוג

עד שלא נותר מספיק דם

וכבר אין מספיק מקום בבשר

לחתכים חדשים.

הדם כבר נקרש

בתוך הורידים

העורקים נסתמו

והלב 

התקשה לאבן.

חלף שבוע וקצת מאז פגישתנו הסופית.

האם רגשותיי השתנו?

לא.

האם הוקל לי?

בדיוק ההיפך.

ביחד עם התהום שנפערת בינינו,

נפערת לה עוד תהום.

ביני ובין הרגשות שלי.

אני חי, אבל ללא סיבה אמיתית או רצון לעשות משהו עצמי, או עם אנשים אחרים.

עובד, חוזר מהעבודה ופחות או יותר נמק לי לאיטי אל העלטה.

אנשים כותבים פה על האהבה שהם כמהים לה, מחפשים אחריה, כמו נרקומנים.

אני רוצה לצעוק להם: "אל!!! חבל לכם על הזמן!! זה לא שווה את הכאב..."

אבל זה לא באמת יעזור.

גם אני שגיתי בהזיית האהבה.

אומרים לי "עם הזמן זה יעבור"

ואז מה?

שוב אפול לאותו הבור? 

אין טעם.

Day after day, love turns grey
Like the skin of a dying man
And night after night, we pretend it's all right
But I have grown older and
You have grown colder
And nothing is very much fun any more
And I can feel one of my turns coming on
I feel cold as a razor blade
Tight as a tourniquet
Dry as a funeral drum