רעשים של שקט

לפעמים היא ממש מראה של הנפש שלי

Are just vanilla 

🤣

אופסי דופסי, כנראה נרשמתי לאתר הלא נכון.

שליטה בסשן שיבארי?

מה פתאום!!!

בסך הכל הנקשר חסר אונים וכפוף לחלוטין לרצונו של הקושר.

מה שליטה בזה?

כאב בסשן שיבארי?

אין מצב!!!

זה ממש נעימי ונחמדי כשהחבלים לוחצים ומתחפרים בבשר. כיפוש כזה.

הצלפות בסשן שיבארי?

זה אסור לפי אמנת הבדס"מ!!!

סקס במהלך הסשן או אחריו?

פויה מין זה מגעיל, הורס את כל האמנות!!!

בקיצור - ראו הוזהרתם.

נשים חושבות ששיבארי זה לא בדס"מ (הנה, גם אני יודע להכליל את כלל הנשים לפי כתביה של מישהי אחת).

היה חסר לי קצת צחוק היום באמת. 

געגוע

מכביד על הקרקע

פוכר ידיו טרם הסערה

מחשבות

נאלמות בעיוורון

והעננים מתאספים

צלצול מרוחק

כמו ברכה עדינה מהכוכבים

נושא זכרונות של נצח נצחים

של מות גן העדן

חיוך

משוב עדין

שוקע ללא דמעות

הבט לאחור בשלווה

כאשר השחר מתעורר

הרבה נשאר בשיכחה

מטושטש ומרוסק

ברגעים המוארים

כמו הגלים המתרסקים

Das Meer verlassen über dem Ursprung des Seins
Tauch in das Meer lass Dich treiben
Es ist Jahre her

Somewhere there's a reason
Why things don't go my way
Somewhere there's a reason
That I cannot explain
Just like the change of season,
Just may not be my turn
But I know there's a reason,
The lesson's mine to learn

I thought I knew it all
I thought I had it made
How could it end this way?
I thought I knew

I'm broken

נפגשנו אתמול, בפעם האחרונה. 

אמרתי את מה שהיה לי מה לומר, 

היא אמרה את שלה. 

אני אמרתי שאחכה לה, תמיד. 

היא אמרה שאין סיכוי ואהבה זה לא מספיק.

אני רומנטיקן דביל ועקשן, אז אני לא מאמין לה,

כי אני חושב שעמוק בפנים היא תגלה שלפעמים אהבה גדולה זה כן משהו שאפשר לבנות עליו מערכת יחסים לאורך זמן. 

האבסורד הוא, למרות שידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאנחנו נפגשים, בכל זאת חייכתי כמו מטומטם כל היום והלב שלי פירפר בחזה. 

פשוט שמחתי לראות אותה. 

כמובן שחלמתי עלינו כל הלילה, והתעוררתי מיליון פעם לחפש אותה לצידי. 

מסכנה הפסיכולוגית שלי, יש לה וואחד תיק איתי. 

בכל מקרה, 

אספתי הבוקר את המתבגר,

טיילנו בכרמל,

אכלנו צ'ולנט ופיצה,

ראינו מלא טלוויזיה. 

נחל ספונים, ממליץ בחום. חוויתי פוסט טראומה קלה במהלך הטיול, כי זה מסלול שעשיתי איתה פעמיים, וכל פעם ראיתי אותה הולכת לצידי במסלול....

צ'ולנט עם קצת יין אדום בהחלט מוסיף, שכחתי קישקע. 

פיצה עם בייקון, כי אפשר. 

אני מחזיק את עצמי עד שהמתבגר יחזור לאמא שלו, 

ואז אתפרק לחתיכות.

שוב. 

השנה הזו החלה כאחת השנים הטובות בחיי.

היה לי כל אשר יכולתי לבקש לי,

אישה שאני אוהב עד עמקי נשמתי,

הבן שלה שהיה סוג של פיצוי עבורי, עבור זמן שלא היה לי עם הבן שלי כשהיה בגילו, ובשבילי הוא כמו בן שלי,

בית

משפחה

כל בוקר אמרתי תודה על כל דקה.

ואז זה נגמר.

זו הפכה להיות השנה הגרועה בחיי.

לקח לי המון זמן להתגבר על הטראומה של הגירושים הראשונים שלי,

בהם הבן שלי נלקח ממני לקצה השני של המדינה,

וכך גם הזמן שלי איתו.

והנה,

כאשר חשבתי שהקארמה הביאה לי תיקון,

זו בעצם הייתה בדיחה על חשבוני.

הטראומה חזרה,

הפעם יותר חזקה מתמיד.

אני לא חושב שיש בי רצון בכלל להתגבר ולהמשיך הלאה.

מה הטעם?

שוב לחוות את הטראומה הזו?

אני חוזר כל יום הביתה מהעבודה,

סוגר את הדלת, ועליה -

מגנטים מהחתונה שלנו

רגע של אושר עילאי

הנה תמונה רק של שנינו

הנה אחת של שנינו עם הילדים שלנו

הנה אחת שלנו מחייכים מוארים עם חברים.

מלטף את פניה בתמונה, את פני בנה,

והדמעות זורמות.

מה אאחל לנו לשנה החדשה?

שנחזור להיות ביחד, 

נמשיך את הדרך הארוכה שלנו יחד,

באהבה מחודשת וחזקה יותר מקודם.

סביר להניח שאני חי באשליה,

אבל זו אשליה שאני מסוגל להתמודד איתה,

לא בטוח שאוכל להתמודד עם החלופה.

יש לי כתם שחור על הנשמה

כמו גוש של זפת

הכתם הולך וגדל 

זוחל לאיטו 

אל הריק האינסופי

שנוצר בתוכי

כשנפרדנו. 

בשלב זה של חיי,

אני מתחיל להבין שאולי בכלל לא מגיע לי. 

כנראה שאני נענש על משהו.

קיבלתי את הדבר הכי טוב שהיה לי בחיים,

רק כדי שיילקח ממני. 

אולי הכל שקר?

אהבה היא שקר

משפחה היא שקר

הבטחות הן שקר

בית זה שקר.

לא יודע כמה עוד אוכל לשאת את הכתם הזה.

בסוף הוא כנראה יבלע אותי לגמרי.

כנראה שלא באמת אחסר למישהו.