מכירים את סוג הפטישים האלו, שממש כיף לפנטז עליהם, אבל כאשר אתם מתחילים לחשוב על הביצוע עצמו של הפטיש בעולם האמיתי, ומנסים לנתח את התחושות שיהיו בסיטואציה האמיתית, אתם מקבלים התקף חרדה ומחליטים שעדיף לכולם שהפטיש הזה יישאר בגדר פנטזיה?
אז יש לי שניים כאלו (שאני יכול לחשוב עליהם ישר).
הראשון זה גאנג באנג.
הפנטזיה אצלי נעה בעיקר סביב הבחורה וההשפלה שהיא חווה, אבל כשאני מנסה לשים את עצמי בתוך התרחיש עצמו, עם מלא בולבולים מתנועעים לצידי, ממש יורד לי מהר מהמחשבה הזו (NO HOMO).
הפטיש השני הוא קצת משעשע, וזה פרחות.
כאלו עם בניית ציפורניים, לק ג'ל צעקני, ביגוד צמוד וחסר טעם אופנתי, ציצים שנקנו מפלסטיקאי מובחר, שפתיים משורבבות, והכי חשוב, דיבור חזק של שכונה, כזו שקוראת לי "מאמי" ו"כפרה".
למה זה מדליק אותי כל כך?
אולי בגלל שזה הנגטיב שלי.
אולי כי זה מתקשר אצלי לפורנו.
יש לי ידידה כזו מזה די הרבה שנים, ובכל פעם שאני רוצה לגמור אבל מתקשה, אני מדמיין איך אני מזיין אותה. עובד בכל פעם.
למה זה משהו שלא יתממש? כי אני צריך את השיח והחיבור המנטלי כדי שאוכל להימשך לאדם כאדם, ולא לאדם כאובייקט.
איני מסוגל להפריד בין השניים, וגם כדי להחפיץ מישהי, אני קודם צריך שתהיה לי סיבה לעשות זאת.
"אין לי ראש למילים ארוכות
ואתה מן מילה ארוכה שכזאת.
צ'או ידידי וד"ש לחייך,
בתקוה שתבין את הפרחה."
שבוע טוב 😉
