בשנה האחרונה החבל נהיה חלק עיקרי בחיי, וכאשר משהו הופך להיות משמעותי וחשוב עבורי, אני נוטה לשבת ולהרהר במשמעויות שלו ואיפה זה פוגש אותי במהות שלי כאדם.
בפוסט הזה אפרוש את משנתי כקושר שיבארי/קינבאקו, ואדגיש כי מדובר בדרך שלי בלבד, ואין בה להציג את הקשירה כפי שאמורה להיות או כפי שצריכה להיות.
כל קושר ודרכו שלו.
זו הדרך שלי בלבד. אין כאן מקום לנכון/לא נכון.
ראשית, מהו שיבארי עבורי?
שיבארי הוא כלי, באמצעותו אני מבטא את השליטה שלי, ומוציא תחושות מהנקשרת.
שיבארי אמור להיות כואב ולא נוח, מאתגר, מביך, אירוטי.
כיצד עליי לקשור?
המבחן שלי כקושר לדעת לקרוא את הצורך שלה, עוד לפני שהנחתי עליה חבל בכלל.
לפעמים זה מהשיחה לפני כן,
לפעמים מהמבט, שפת גוף,
מתוך אינטואיציה שלי.
שיבארי הוא דבר מסוכן, ופציעות בו יחסית נפוצות, לכן חובתי כקושר לשמור על בריאותה ושלמותה של הנקשרת כערך עליון.
עליי להיות קשוב למה שהיא אומרת, ולמה שהגוף שלה אומר.
ברגע שיש בי חשש, עליי לפעול ללא היסוס כדי למנוע פגיעה.
את מי אקשור ואת מי לא?
כאדם שאוהב שיבארי, חי ונושם אותו בכל יום וכל שעה (הראש תמיד מריץ שיבארי ברקע), לקשור מבחינתי זו זכות.
לכן, גם להיקשר היא זכות.
אקשור כל אחת שתבקש, כי אני רוצה לחלוק את אהבתי לשיבארי עם העולם.
לא אקשור את מי שאמצא כאדם לא אמין, שאינו מכבד אותי ואת הזמן שלי.
זו דרכי בחבל.
