רעשים של שקט

אחד הדברים שאני מחבב בעבודה שלי, זה שלעתים היא נעשית מעט מונוטונית, ומאפשרת למחשבותיי לנדוד אל החבלים ותיכנון סשנים.

למשל כעת, בעודי מבריש צבע על גזעים של עצי הדר חשופי קליפה, אי שם באשדוד, אני מתכנן כל רגע בסשן של הערב.

אני מעודד את הנקשרות הקבועות שלי לשלוח לי תמונות של קשירות שמעניינות אותן, כך אני יכול לנתח בצורה טובה יותר את הלך הרוח שלהן, ומה מחרמן אותן.

אבל, 

(וזה אבל גדול)

הן יודעות בבירור שזה לא בהכרח מה שיקרה בסשן עצמו.

לרוב אני אתן פרשנות שלי להשראה שהן קיבלו מהתמונות, ואעשה משהו שונה לחלוטין מבחינה ויזואלית, אך דומה מבחינת תחושה.

במהלך הימים האחרונים היא שלחה לי תמונות מצורפות לשאלות

"זה קשה?"

"כמה זה מאתגר?"

אני אוהב את הסקרנות והרצון למתוח את הגבולות הפיזיים, אבל יותר את מתיחת הגבולות המנטליים.

ולכן, 

בעודי צובע גזעים,

אני רואה בעיניי רוחי כל שלב ושלב מהסשן הערב,

את הבעת פניה בכל אחד מהשלבים,

והזין שלי מתנפח,

ונהיה צפוף לי בתחתונים.

וכך אני מתקשה בעבודה...