גן עדן די קטן
וגבולו גיהנום.
מלאכים עפים,
אך כנפי השלג חרוכות,
עיניים עייפות, אדומות.
עוד נשיקה אחת,
עד אובדן נשימה.
כשהלב נשבר,
הכאב מתוק העונג הוא מר
מה זאת אהבה?
מה זאת אהבה?
מה היא מבקשת?
את ימי את לילותי ולא די.
לאחרונה הירהרתי בנושאים כגון התאהבות ואהבה, ושמתי לב שזה קורה לי פחות ופחות.
עד לא מזמן הייתי מומחה ארצי בעל שם בהתאהבות, בעיקר בכאלו שהיו מחוץ להישג ידיי.
התאהבות ואז אכזבה, צפויה אמנם, אך עדיין - אכזבה מרירה שמשאירה את חותמה על הנפש.
עוד גלד ועוד גלד על הנפש, הקליפה מתעבה.
הציניות והפסימיות עולה.
מה הסיכוי שאמצא מישהי שתתאים לי, וגם שתצליח לסבול אותי?
מזערי ביותר.
אז אני מפעיל אינסטינקטיבית שיקול מחושב,
האם כדאי להתאהב, ברוב המקרים להתאכזב כבר בהתחלה, ואז סתם לגלות אחרי שכבר נרקם לו רגש אמיתי שהכל שקר וכזב?
מראית עין?
השיקול טוען שלא. אין כאן "רווח".
מה כבר ה"רווח" שלי מהתאהבות? תחושות נעימות?
יש לי תחושות מהממות בכל פעם שאני קושר ומבלה ערב עם אישה מהממת שמגיעה אליי להיקשר.
שיחות נעימות ומעניינות, הערכה והוקרת תודה (לשני הכיוונים כמובן), כל אלו קיימים ומתקיימים בכל פעם מחדש.
למדתי להפריד,
להגן על עצמי,
לא מתאהב בנשים שמגיעות אליי להיקשר,
יודע לשים את הגבול בין אינטימיות נעימה לאשליית האהבה.
האם אני פוסל את האפשרות ששוב אתאהב?
ברור שלא.
אם יש מישהו שמכיר אותי ממש טוב, זה אני.
הרי ברור לי ששוב אתאהב, ושוב אפול.
זו הדרך.
אלו החיים.
וואו איזו חפירה... 😳
שבת שלום