מאז שאיבדתי את היכולת להנות מסשנים ומסיבות.
משהו בתוכי נשבר.
בכל פעם שניסיתי, הרגשתי כאילו אני מכריח את עצמי להנות, מעמיד פנים שאני נהנה אבל יודע שזה מזויף.
שורף לי בפנים הרצון לחזור לקשור, לעשות סשנים, להנות במסיבות... אבל אני יודע שזה לא אפשרי כרגע.
כל עוד הם תקועים שם במנהרות ועוברים עינויים, הנפש שלי שם, איתם.
אני בכל זאת ממשיך לנסות, לשכנע את עצמי שהחיים שלי צריכים להימשך, למרות ששלהם נתקעו.
ביליתי את יום העצמאות עם אנשי בדס"מ יקרים לליבי, שמכירים אותי קרוב לעשור, וכולם התעניינו מדוע אני לא קושר יותר.
אמרתי את האמת, והם הבינו לליבי.
כמובן שאני לא מצפה מאחרים להרגיש כמוני, אבל אני לפעמים די מקנא ביכולת לנתק.
ביום ההולדת שלי הכרחתי את עצמי לצאת לרקוד קצת במסיבה עם מוזיקה שאני מאוד אוהב, ופגשתי שם אנשים שאני רוקד איתם יותר מעשרים שנה.
גם הם שאלו לאן נעלמתי, אבל להם רק משכתי בכתפיים בחיוך מתנצל... לא היו לי את הכוחות להתחיל להסביר עם מוזיקה רועשת ברקע.
תמונה מימים יפים ובהירים יותר