רעשים של שקט

בשבועיים פלוס האחרונים אני חווה ניתוק.

הרמתי מסך בין הרגשות שלי לבין התודעה שלי.

אני פועל על אוטומט, 

חי את השיגרה כמו אנדרואיד חסר חיים.

קם בבוקר באותה השעה, משתין, מצחצח שיניים ותוך כדי מכין קפה, מנקה את ארגז החול של החתולה, מכין כריכים לעבודה, מתלבש, נועל נעליים וצועד לעבודה.

מגיע לעבודה באותה השעה, יוצא הביתה באותה השעה, מגיע באותה השעה.

בבית מחכה לי בת הזוג החדשה לי- הטלוויזיה. 

רואה כל מיני סדרות וסרטים,

משתדל להימנע מסדרות וסרטים שעלולים להזכיר לי את הדברים שהיינו רואים יחדיו, כדי לא לשבור את מסך הניתוק.

משתדל להימנע מלבשל דברים שהייתי מבשל לשנינו. 

רק כשהמתבגר מגיע לבקר אותי בסוף השבוע נשברת לי קצת השיגרה, וגם המסך נסדק כמעה. 

דימעה צצה בזוית העין פה ושם, כשאנחנו מטיילים רק שנינו ואת והילד שלך חסרים לי בעיניים.

ואז הוא עוזב, והרובוט חוזר לפעולה.

הפסיכולוגית ביקשה ממני בשבוע שעבר לנסות להוריד לרגע את המסך,

ופשוט פרצתי בבכי בלתי נשלט למשך חמש דקות. 

גוש במשקל 100 טון לחץ לי על החזה.

לקחתי כמה נשימות והרמתי שוב את המסך.

אני לא יכול בלי. 

צריך להמשיך לקום בבוקר (באמת? למה?) 

לא שלחתי לה הודעה שבוע שלם, והרגשתי תחושת אשמה נוראית בעקבות זה, למרות שהבטחתי לתת לה את המרחב שלה.

ואז בערב, 

אחרי מקלחת,

אני מביט במראה -

"הלו? יש שם מישהו בפנים?"

I caught a fleeting glimpse
Out of the corner of my eye
I turned to look but it was gone
I cannot put my finger on it now
This child is grown
The dream is gone
And I have become
Comfortably Numb

וכל הזמן הזה, ברקע

הלחץ מהניתוח שאני אמור לעבור בקרוב. 

מה אני אמור לענות כששואלים אותי "מה נשמע? מה שלומך?" 

האם לענות "מנותק"?