יש מאכלים שמחזירים אותי בזמן למקומות אחרים.
יש כאלו שמחזירים אותי למקומות טראומתיים, ואני נמנע מהם.
למשל,
סלט ירקות קצוץ דק, עם ביצה קשה.
זה משהו שהייתי מכין לשנינו קבוע, משקיע בסלט באהבה כדי שיהיה לה טעים והיא תהנה מכל ביס.
אני לא מסוגל להכין יותר את הסלט הזה.
ניסיתי לא מזמן, התחלתי לקצוץ דק מלפפון, ופשוט נתקעתי עם גרון חנוק מדמעות.
ויש מאכלים שמחזירים אותי לימים תמימים יותר.
אחרי השירות הסדיר, טסתי לקצה השני של העולם כדי לעבוד כמדריך צלילה באיזה חור של אי באוקיינוס השקט. אם זה באמת מסקרן אתכם, הרפובליקה של פלאו.
השנה הייתה 1998, לא הייתה כמעט דרך לתקשר שם עם העולם החיצון. שיחות טלפון לישראל עלו כמו מכונית בערך.
אתה פשוט חי שם את החיים הפשוטים, והיה שם את האוכל הכי טוב שאכלתי עד היום - החל מאוכל יפני, קוריאני, סיני, פיליפיני, מונגולי, אינדונזי ועד אוכל דיינר אמריקאי ומקסיקני.
בימים בהם לא הייתי יוצא לצלילות בריף, אלא נשאר לעשות עבודות תחזוקה במועדון, היו מביאים לנו לארוחת צהריים עוף מטוגן על אורז, עם סויה וקטשופ בצד.
היה לאוכל הזה את התבלין היקר ביותר - חופש ושלווה.
הערב החלטתי להכין לי את המאכל הזה, כי בא לי להיזכר קצת התבלין ההוא.
האם זה עבד?
אולי לשבריר שנייה.
מהר מאוד נזכרתי בסלט הירקות ההוא, קצוץ דק עם ביצה. ליתר דיוק, בפנים שלה, טועמת ומתענגת על הסלט ההוא.
הגעגוע קשה.
לסיום,
מוקדש לכן, ממורמרות הכלוב. תזכרו בבקשה, לא כל הגברים הם הגבר שפגע בכן.
ממש כפי שלא כל הנשים הן מי שויתרה ועזבה.
שבת שלום.