רעשים של שקט

מחר ימלאו חמישה חודשים ליום בו היא לקחה כמה דברים ונסעה להורים שלה.

חמישה חודשים בהם הזמן היחיד בו ישנתי שינה נורמלית הייתה בזמן שהייתי תחת הרדמה מלאה ועברתי ניתוח ברגל.

חמישה חודשים זה המון זמן לא?

אני מניח שהיא כבר המשיכה לה הלאה בחייה,

בטח נפגשת עם שולטים אכזריים מהכלוב, בודקת איתם האם היא ככה או לא ככה, ואני באמת מאחל לה את כל האושר בעולם, כי אני אוהב אותה.

חמישה חודשים בהם כל יום עבורי כמו נצח,

כי הזמן בלעדיה, בלי המשפחה שהייתה לי, בלי הבית שהיא הייתה לי,

פשוט עומד.

חמישה חודשים בהם כל יום אני מביט בתמונות שלנו שמנציחות רגעים אלמותיים,

טיולים, ארוחות, טיול עם הכלבה, כדורגל בחצר עם הבן שלה, 

דברים כאלו שעושים במשפחה.

ושם זה נשאר, בתמונות.

כולם חכמים לכתוב ולומר לי - הזמן יעבור, אתה תתגבר.

אני לא רוצה להתגבר. 

אני רוצה אותה חזרה.

אני רוצה את המשפחה שלי חזרה.

אני רוצה את תחושת הבית חזרה.

אלו דברים שאין להם מחיר.

אין להם תחליף.

אני תקוע עכשיו רוב הזמן בבית עם תחבושת על הרגל ומחלים מהניתוח,

אבל זה לא באמת משנה.

לא הייתי יוצא מהבית גם ככה.

אין לי את הכוחות להתמודד עם העולם.

להתחיל שוב את אותו הריקוד?

לחזור לקשור מלא נשים, לזיין בכיף, ואז -

כשאני לא מוכן לזה -

ליפול שוב בפח האהבה.

הרי זה לא יעבוד גם בפעם המיליון.

אז למה לטרוח?

נשים פונות אליי כדי לבדוק אם אני מעוניין לקשור אותן, 

לפני כמה שנים לא הייתי חושב פעמיים בכלל.

עכשיו?

אני לא מסוגל לחשוב על מישהי אחרת בחבלים שלי. 

היא הייתה המוזה שלי,

ואני הצלחתי להרוס את זה.

מטומטם.

I'm damaged
But somehow I've managed this far
But I don't know if I can find my way back home

I'm damaged
But somehow I've managed for now
But I don't think I can face this on my own