רעשים של שקט

מה שהוביל לפוסט עם שירו הנפלא של סטיבי וונדר, 

זה שהתקשרתי אליה. 

במקור תיכננתי להתקשר במוצאי שבת,

אבל השתפנתי כי הייתי על סף התקף לב מרוב חרדה. 

היום בניתי אומץ משעות הצהריים, 

והתקשרתי. 

כמובן שאני מפנטז על תוצאות השיחה כבר שבועיים. 

בואו נאמר שאני לא מגיע עם ציפיות גבוהות, 

אבל מכירים את זה כשאתם ממלאים לוטו ובראש אתם כבר על היאכטה מפליגים ביוון? 

אז ככה אצלי בראש אני מכין לה ארוחת ערב אצלי בבית עם בקבוק שבלי או סנסר, 

או שאנחנו בשיעור במוריקאי, 

או סתם מזדיינים.

בפנטזיות הכל יכול לקרות. 

אבל הנחתי שהשיחה תהיה קשה. 

לשנינו. 

הלב שלי דפק כל כך חזק וכמעט קפץ לי מהגרון 

ממש שמחתי לשמוע את הקול שלה אחרי כל כך הרבה זמן. 

האם השיחה הזו תישא פירות כלשהם? 

מקווה שכן, אבל מנסה לא להיות אופטימי מדי. 

 הייתי כנה בשיחה וגיליתי לה משהו שהסתרתי ממנה בזמן שהיינו ביחד,

משהו שלא ייחסתי לו חשיבות עד שנפרדנו, ואז הבנתי שזה היה משהו קריטי שתרם רבות לפרידה.

משהו שמאוד התביישתי בו.

משהו שהיינו יכולים לפתור ביחד, לולא הסתרתי.

אני מכה על חטא זה מאז הפרידה, ואני מקווה שהיא תוכל למחול לי על ההסתרה. 

זה הדבר היחיד שאי פעם הסתרתי ממנה, ואני מאוד מאוכזב מעצמי בכל מה שקשור לזה. 

לא הגיע לה שאסתיר ממנה משהו, לא משנה כמה פעוט היה נראה בעיניי. 

בכל מקרה זה כבר מאחוריי ונפתר, 

ועכשיו אני מוצף אדרנלין,

והשינה חומקת ממני. 

עכשיו נותר לחכות ולראות מה תהיה התוצאה של השיחה.