רעשים של שקט

אף פעם לא הייתי מחסידיי חגיגות ימי הולדת.

לא ממש הבנתי את הסיבה לחגוג עוד שנה בה הצלחנו לא להתפגר אלא להתקרב עוד אל מועד ההתפגרות הסופי.

רק אדם אחד הצליח לשנות אצלי קצת את התפיסה הזו.

היא.

יש לה תחביב להפוך ימי הולדת לפסטיבלים עתירי הפקה, עם עוגות מושקעות תוצרת בית והמון חוגגים מסביב.

כשראיתי מהצד איך היא משקיעה את כולה באחרים, וגם בי, נוצר אצלי רצון גם לעשות את זה עבורה.

מגיע לה.

אני חושב שיותר מכך שאני מאוד מאוד עצוב שאני לא חוגג היום את יום ההולדת שלי איתה,

אני עצוב שלא הייתה לי האפשרות להשתתף באירגון יום הולדת 40 שלה.

ממש רציתי להיות שם בשבילה, וכל מה שיכולתי לעשות הוא לשלוח לה ברכת יום הולדת בוואטסאפ קצת אחרי חצות,

ולהעביר לה מתנה דרך אחיה (שהגיעה באיחור של חודש מחו"ל, אבל זה כבר סיפור אחר)

אתמול העלתי פוסט אצלי בפייסבוק לבדוק אם יש איזו מסיבה שאוכל לחגוג בה את יום ההולדת שלי עם עצמי,

הבוקר אני לא בטוח שיש לי את הכוחות הנפשיים לזה.

המסיבה האחרונה שיצאתי אליה נגמרה בדמעות, ליטרלי.

אני אכין ראמן, כי המתבגר ביקש, ואשאר בבית.

קשה לחגוג כשאתה בכלל באבל.

היום אקבל כנראה הרבה "מזל טוב", אבל מתקשה לראות היכן המזל הזה בדיוק.