הדבר הכי מסוכן עבורי כרגע הוא הדרופ.
אמנם חזרתי לקשור, אבל בפנים אני עדיין קרוע מעצב וגעגוע.
אני מגיע לסטודיו, לובש את המסכה המחייכת והנחמדה שלי, נותן את כולי בסשנים ובקשירות.
אבל בפנים האפילה עדיין שולטת.
החלק הכי קשה עבורי הוא הרגע בו אני מגיע הביתה, לבד.
זה מסוג הרגעים בהם אני נזכר איך היינו חוזרים הביתה ביחד, אחרי בילוי או סשן.
הולכים לישון מחובקים, אחת בתוך השני, שינה מתוקה ונקייה.
זה היה האפטר קר המושלם.
אז עכשיו אני מכין לי דברים טעימים לאכול, הולך לשחות או לחדר הכושר, מנסה כמה שיותר להסיח את הדעת מהאפילה השורפת הזאת בפנים.
אין דבר שאני רוצה יותר בעולם מאשר להסתכל לה בעיניים בזמן שאני קושר אותה, ואז לחזור איתה הביתה, לבית שלנו.
כל זה לא קיים יותר. חדל להתקיים. אז מתמקד בדברים הטובים, בנשים הנהדרות שאני זוכה להכיר ולקשור, להיות איתן שם ברגע הנפלא הזה שקורה בסשן, ומשתדל לא ליפול חזק מדי לאחר מכן.
אתמול לא הצלחתי להירדם עד ממש מאוחר.
שילוב מעצבן של אדרנלין ועצבות, קוקטייל מסוכן.
הפוסט הזה נשמע קצת כמו יותר מדי רחמים עצמיים, אבל זה הבלוג שלי וכאן אני כותב את הדברים הללו.
בטח גם אחפור לפסיכולוגית על זה מחרתיים.
מחכה כבר שיגיע יום שלישי וגם יום רביעי, אני צריך את השיבארי בשביל להתרומם, ולו לרגע.
פה יש קפרזה בצבעי דגל איטליה, וגם טוסט פיצה מוצרלה שכזה
ואני מתחיל גם לאהוב חזרה את הגוף שלי, מרגיש שהוא נהיה פחות רופס ויותר מתוח ושרירי
ירדתי כבר כמעט 4 ק''ג, והיד נטויה.