רעשים של שקט

כך טוען ז'אן-פול סארטר, ואני נוטה להסכים איתו. 

צריך לחיות עם הבחירות שלנו,

או במקרה של אמא שלי, כנראה - למות. 

בשלב הזה אני רותח מזעם ומלא עצב בו זמנית.

אבל בסופו של דבר,

הם בחרו להתנתק מאיתנו ולעבור לקפריסין, 

הם בחרו להזניח את הבריאות שלהם בצורה מזעזעת (איזה אדם שעבר כריתת ריאה בגלל סרטן לא נבדק כל שנה??)

ועכשיו,

במקום להיות פנסיונרים בליינים כמו אנשים אחרים בגילם,

הם גוססים. 

חרא. 

אז עשיתי את הדבר ההגיוני, והלכתי להתאמן בחדר הכושר.

והלילה אני אצא לדאנג'ן. 

כי אלו הבחירות שלי, ואני חי איתן.