טוב אז קראתי מאמר ממש מעניין בפטלייף,
ורציתי לחלוק, אז סינג'רתי את ג'מיני לתרגם בשבילכם, כי אני רוצה להתקלח וללכת לישון, אז להלן המאמר המתורגם:
לפני כמה חודשים, הייתה לי תלמידה בקורס יחסי שליטה שרצתה שאלמד אותה איך היא יכולה להבטיח שהיא בחיים לא תצטרך להגיד שום דבר לדום שלה, כדי שהתמסרות שלה תרגיש אמיתית יותר. הנה מה שהיא אמרה:
"אני פשוט רוצה שהכל יקרה באופן אורגני. אני רוצה להשתחרר מכל האחריות שאני מרגישה כל יום ויום, ובמרחב האחד הזה, אני רוצה שכל קבלת ההחלטות תושעה והדום שלי יחליט על הכל. אני פשוט רוצה שתהיה לו עוצמה מוחלטת עליי ושהוא יקבע את הגבולות שלי, מתי אנחנו משחקים והכל. אני פשוט רוצה להיות בבעלות מלאה."
עכשיו, אין לי שום בעיה עם "בעלות מלאה", מה שזה לא אומר עבורכם, אבל הבחנתי בדפוס ארוך שנים. הרבה סאבים וסאביות אומרים שחלק מהקסם של ההתמסרות הוא הפטור מקבלת החלטות (ואני חושבת שאני מבינה את זה, גם אני אוהבת לא לחשוב על דברים ופשוט לעשות דברים במקום), אבל חלק מהאנשים שאומרים את זה בעצם מתכוונים לכך שהם רוצים פטור מאחריות, וזה כבר דבר שונה לחלוטין. זה הפך לאמרה נפוצה מאוד, לא? "בחיי היומיום שלי אני מנהלת ואחראית על המון דברים, אז אני אוהבת שיש לי מרחב אחד שבו אני חופשייה מהדברים האלה". אני מאמינה שכאשר יחסי שליטה מבוצעים בצורה טובה ושקולה, הם באמת יכולים לייצר את המרחב הזה של חופש נטול עול עבור האדם הכנוע. אבל, למרבה האירוניה, אני לא רואה שום דרך שבה המרחב הזה יכול להתקיים בלי כמות עצומה של אחריות ומחויבות (accountability) קודם לכן.
זה כמו מה שאני אומרת לעיתים קרובות על ספונטניות. רוב האנשים שונאים את החבר הספונטני שלהם, כי הוא מעולה בלהציע הצעות מטורפות מהרגע להרגע שיגרמו לכם להתעורר במדינה אחרת ממה שציפיתם, אבל נדיר שיש לו תוכנית איך ממשיכים משם. בדרך כלל, זרימה עם התוכניות הספונטניות שלו מסתיימת בפציעה, הפסד כספי, מעצר, מטרד, חדר מיון או בצורך להציל את היום. מה שרוב האנשים באמת אוהבים, כך נראה, זה מוכנות קפדנית שמאפשרת ספונטניות.
לדוגמה, דודה שלי מתה על קמפינג וטרקים. היא פשוט מוצאת את עצמה לעיתים קרובות במקומות שבהם ממש מתחשק לה להעביר את הלילה, אז היא מחזיקה ערכת קמפינג מלאה באוטו שלה בכל רגע נתון – מזומן לחירום, אוהל, שמיכות, ערכה להדלקת אש, מנות מוכנות, כוסות יין רב-פעמיות שניתן לפרק (היא משוגעת) ואפילו פאקינג בקבוק יין לחירום. אבל כל המוכנות הזו אומרת שאם אתם איתה כשהיא מחליטה "בספונטניות" להעביר את הלילה ליד נחל אקראי, אתם מסודרים. אני חושבת שהתמסרות היא בדיוק כזו. זה לא פטור מאחריות, זו אחריות פרואקטיבית שמאפשרת לכם ליצור מרחב שבו אתם יכולים להשעות אותה.
הסאבית בכיתה שלי ששאלה אותי את השאלה ההיא על בעלות מלאה – היא רצתה להיות החבר הספונטני הזה. היא רצתה חופש מכל אחריות, ויש עוד רבים כמוה שמאמינים שהרעיון בהתמסרות הוא שאתה מקבל אישור "לעשות אקזיט" מהחיים, מלהיות מבוגר או מלהיות אחראי.
אבל קודם כל, בואו נעשה הבחנה מסוימת בין חופש מקבלת החלטות לבין חופש מאחריות:
חופש מהחלטות זה לרצות שאתה תחליט מה אוכל לארוחת ערב. חופש מאחריות זה לרצות לא לכתרך לספר לך שאני אלרגית לבוטנים לפני שאתה מחליט.
חופש מהחלטות זה לחכות שתגיד לי מה לעשות או איפה לעמוד בחדר. חופש מאחריות זה לא להצטרך להגיד לך איפה אני לא רוצה לעמוד בחדר או מה לא לעשות בו.
לפעמים חופש מהחלטות לובש צורות גדולות יותר, כמו מערכת של פרוטוקולים, תחומי שליטה נרחבים כמו מראה חיצוני או כסף, וחוקים שמארגנים לך את החיים. לפעמים גם חופש מאחריות לובש צורות גדולות יותר, כמו לצפות מהדומים לנחש או לקבוע עבורכם את הגבולות שלכם, חוסר יכולת לתת דין וחשבון על שום דבר שאתם עושים כי "לא אתם החלטתם", או חוסר יכולת לתמוך בפרטנר שלכם בשום צורה כשהוא זקוק לכך.
בעיניי, הסאב חסר-האחריות, שלא רוצה שום חלק או מאמץ בהתמסרות של עצמו, מסוכן בדיוק כמו הדום המוטעה שהוא "קואוצ'ר לחיים" (life-coach), שרוצה לשלוט בכל היבט של החיים שלכם בלי שום ידע, מאמץ או מיומנות שמכשירים אותו לעשות זאת.
זה לא רק בגלל שאתה לא יכול לוותר על שליטה או כוח שלא היו לך מלכתחילה, אלא זה גם, לדעתי, מסוכן להיות עם אדם שלא מסוגל להגדיר את הפגיעה או הגבולות של עצמו. מישהו שלא יכול לתת לך מידע על מה שהוא רוצה או לא רוצה, ומצפה ממך להיות האדם שקובע את כל זה עבורו, שם אותך בעמדה של אחריות דיספרופורציונלית. הוא מאלץ אותך לשאת את כל כובד המשקל עבורו, וגם אם אין לך שום כוונה למנפולציה או כפייה, אין שום דרך לעקוף את זה.
כמובן שיש אנשים שמציעים שליטה מלאה ומבינים בדיוק למה הם מתכוונים ואיך ליישם את זה, אבל יש הרבה אנשים שמתעסקים במוחלטויות כמו "טוטאלי", ובכך שהם מציעים שליטה מלאה, הם בעצם מבקשים מכם להיות אחראים להכל.
המשמעות של זה היא שכל דבר שמשתבש, אפילו כשלא היו לכם שום קריטריונים לשפוט לפיהם, הוא באחריותכם בלבד. המשמעות של זה היא, אולי, שכל החיים שלהם – כולל עבודה, בית או הורות – הופכים כעת לנטל עליכם. תזכרו, אם אני מוותר על עול ההחלטות, מישהו אחר צריך להרים אותו, נכון? זה הכל טוב ויפה אם אני באמת מתכוון להחלטות בלבד, בתוך תחומים שסוכמו מראש, וכאשר זה מתאפשר בזכות תקשורת ותיאום ציפיות חזקים ומתמשכים. אבל אם אני מתכוון לאחריות, אז מה שאני עושה זה להגיד לך שאתה אחראי לשני חיים. ואני לא בטוחה שכל אדם דומיננטי מבין מה נדרש כדי להפעיל באמת רמת שליטה כזו.
זה לא רק כיף ופלאגים לתחת, אחי. אתה באמת רוצה להגיש את דוחות המס שלי ולנחש את האלרגיות שלי במשחק של רולטה רוסית קולינרית?
מוזמנים לחלוק דעתכם בתגובות, מבטיח לקרוא בבוקר 😋