אמש היה ערב טוב, אחרי יום לא קל בכלל.
היום שלי התחיל בבבוקר במסע לחיפה עם רכבת, כדי לחכות במיון רמב"ם לאמא שלי שהוטסה מקפריסין.
המשיך בסשן מנטלי קשוח בישיבה שם במיון, אני חושב שהחלק שהיה הכי קשה בשבילי הוא שיש המון אנשים שזקוקים לעזרה,
אבל אני לא יכול לעזור להם.
יש בזה המון חוסר אונים, ואני לא אוהב להיות חסר אונים.
אני אוהב להיות פעיל, למצוא פתרונות, לסייע.
בסביבות ארבע דודה שלי הגיעה ונסעתי חזרה הביתה ברכבת.
הגעתי גמור מעייפות, והצלחתי לשנוץ שעה, מה שבדרך כלל ממה קשה לי.
ממש שקעתי לשינה ברגשע שהנחתי את ראשי על הכר.
בערב יצאתי מוקדם למוריקאי, כדי למצוא חניה (לא עבד, חניתי בחניון אבל מוזל כי תושב ת"א) וכדי לתפוס את הבמבוק שאני אוהב, בפינה ליד העציץ התלוי.
קבעתי לקשור שם שתי נשים.
אחת היא בחורה נחמדה שכבר קשרתי בעבר, ותיכננתי לנו משהו מעניין, אבל היא חוותה משהו לא טוב ולא יכלה להגיע, אז דחינו את הקשירה שלנו.
השנייה היא מישהי שאני מכיר כבר די הרבה שנים ממרחבים וריטואליים משותפים, קבוצות קינקי מימז וכדומה. מעולם לא נפגשנו IRL, עד לשישי האחרון, בו נפגשנו במקרה בדאנג'ן, כי חתן יום ההולדת שם הוא חבר משותף שלנו.
היה לנו וייב טוב אז קבענו להיפגש לקשירה!
חזרה למוריקאי!
כלת יום ההולדת ובחיר ליבה הכינו פריסה מטורפת של אוכל, הכל היה נראה צבעוני ומזמין!
החלטתי שאני משתדל לומר לכמה שיותר אנשים "שלום" ולהציג את עצמי, בניגוד למה שאני עושה בדרך כלל, שזה לעמוד בצד ולחכות שמישהו ידבר איתי.
כאילו, בדרך כלל אנשים ניגשים לדבר איתי, אבל הפעם איתגרתי את עצמי.
הגברת הגיעה בשלב מסוים, התחבקנו, וישבנו לשיחה בה הסברתי לה מה הולך לקרות בסשן, בטיחות, מה אני מצפה ממנה לומר לי במהלך הסשן, גבולות וכל מה שצריך.
עשינו את הסשן הקבוע שלי כשאני קושר מישהי בפעם הראשונה, כי וואלה - זה עובד טוב.
התחלנו בקשירה, והיא התמסרה לחבלים ואליי מהרגע הראשון.
הרגשתי איך היא נמסה מנטלית אל תוך הסשן.
אני אוהב את הרגע המהפנט הזה בו אני מביט לה בעיניים ורואה אותן נוצצות מציפייה.
אחד הדברים המרשימים מבחינתי, הוא איך המצב המנטלי גובר על הכאב הפיזי.
כשהגענו לשלב הכי קשוח בסשן, בו היא הייתה תלויה מהרגל בלבד, ידעתי שהכאב ברגל הוא מאוד חזק, אבל היא מחייכת.
היא בכלל הייתה בעולם אחר, עם פיות וחדי קרן.
הייתי פה יצירתי ועשיתי משולש 😊
בסופו של דבר הורדתי אותה אל חיקי, לאט לאט פרמתי והתרתי את הקשירה, ועשינו אפטר קר ממש ארוך.
כשמישהי חווה ספייס כה עמוק בפעם הראשונה, אני ממשיך את האפטר קר עד שהיא מראה סימנים שהספיק לה, אני לא קוטע אותו בעצמי.
אז נשענתי על הקיר, כשהיא מכורבלת בחיקי, והסתכלנו על האנשים שקושרים מסביב.
נהנתי במיוחד לראות מהצד מישהי שאני מכיר קושרת, זה היה ממש חמוד כמה היא נהנית מהקשירה.
לדעתי עבר יותר זמן מהקשירה עצמה, אבל שנינו נהנינו מהזמן הזה.
בסופו של ערב ליוויתי אותה אל רכבה, ונפרדנו לשלום, בידיעה שנקשור שוב ביחד.
היום אני מתכנן לבקר בחנוכת החנות החדשה של פטישדיל, אז אם אתם במקרה מגיעים, תגידו שלום!