זה היה הטייטל של השיעור אמש במוריקאי.
החלטתי לגוון קצת, ובמקום לעשות סשן בחדר האחורי, רציתי לקחת חלק בשיעור, להיות בחברת אנשים ולקבל קצת השראה.
הבעיה היחידה בשיעורים היא שזו בדרך כלל חוויה מאוד משעממת עבור נקשרות.
למזלי התברכתי בנקשרת שיעורים סבלנית, והיא הסכימה לבוא איתי לשיעור, הסכמה נלהבת כמובן, שולט מסוכן שכמותי לא מסכים על פחות.
היא נלחצה קצת בגלל שהגיעה באיחור של כמה דקות, אבל בדיעבד יכלה לאחר גם בשעה וחצי 😬
השיעור עצמו כלל הסבר שחלקו טכני חלקו קונספטואלי, ואז זמן תרגול.
ההסבר היה מאוד ארוך ומפורט 🥱
וקצת אחרי 11 הלילה התחלנו לתרגל.
המדריכה הדגימה תנוחה מסוימת, שכללה הקשתה חזקה של הגב, הנקשרת שלי קצת נלחצה ולחשה לי שקצת כואב לה הגב והיא לא יודעת אם תוכל לעשות את זה, הרגעתי אותה והבטחתי לה שלא נעשה שום דבר שהיא לא יכולה או יגרום לה סבל שאינו סבל טוב.
ברגע שהיא אמרה לי את זה, התחלתי לגבש קונספט משלי בראש.
התנוחה המודגמת כללה חבל מותן שמפעיל הרבה לחץ על הגב התחתון, אז היה לי ברור שאני לא אשתמש בזה.
במקום, החלטתי להפוך את חבל המותן למעין רתמת אגן פשוטה מחבל אחד, כך שהלחץ מתחלק בין הגב התחתון, המותן והירכיים.
מינימליזם היה חלק מהשיעור, ואני זרמתי עם הרעיון.
אני אוהב למשוך בבוהנות, לדעתי זה מוסיף קצת דרמה גם בתמונה וגם בתחושה.
בתמונה הזו אני אוהב גם את הרגל שקצת נוגעת ברצפה, בתנוחה מעט מעוותת.
סידרנו קצת את התאורה, ואז הגענו למשהו כזה
המדריכה שעזרה לי עם עניין התאורה, העירה פה - ובצדק, על מנח הרגל שעל הרצפה.
היא קראה זה "מגהץ". הסכמתי איתה, ומיקמנו את הרגל בתנוחה שמבליטה את שרירי השוק.
וכך, הגענו לתנוחה הסופית.
היה גם רגע יפה במהלך הקשירה עצמה, בו חיברתי את השיער שלה עם חבל והרמתי אותו אל הבמבוק, כדי שלא יפריע לי לקשור, אבל לצערי לא צילמתי.
קצת מבואס בגלל זה, אבל תמיד יש את הפעם הבאה.
סה"כ היה שיעור ממש נחמד.
האם הוא חידש לי משהו? לא.
האם נהנתי בגלל החוויה החברתית? לחלוטין כן.