שיחות עם אנשים מעניינים תמיד מובילות לתובנות מעניינות.
אחרי סדנת הקשירה אמש, שוחחתי עם הנקשרת הקבועה שלי לענייני סדנאות על הכאב אותו היא חווה בזמן הקשירה.
כיוון שהיא מאזוכיסטית אמיתית (נהנית מכל כאב, לא משנה איך הגיע), הסיכוי שהיא תהיה זו שתעצור את הסשן מזערי.
מכאן נובע שאני הוא זה שמחליט מתי זה מספיק וצריך לחדול, כי מבחינתה שהכאב ימשיך וימשיך....
ואז שוחחנו על קשר העין ביננו בזמן הכאב.
היא אמרה שהמבט הרגוע והמחויך שלי מזין את ההנאה שלה מהכאב, כי זה נותן לה אפשרות לשחרר את הדאגה מהתוצאות של הכאב.
אז עניתי לה שהמבט הכואב שלה מזין את ההנאה שלי מהכאב שהענקתי לה.
המאזוכיזם שלה הוא למעשה מראה לסאדיזם שלי.
וכך נוצרת לה לולאה של כאב והנאה.
בסופו של דבר, לפי מספר גורמים, אני מחליט להוריד אותה, כי יש לי מספיק ניסיון לאפשר את הכאב אך להימנע מגרימת נזק,
אבל בזמן שזה נמשך.... הזמן קופא.
מי שמבין קצת בקשירה, אולי יביט בתמונות שישאל "מה כואב בזה".
ובכן, לסשן קשירה יש מספר שלבים, בשלב הבאמת כואב (במקרה זה היא הייתה תלויה אך ורק מהרגל) אני לא מצלם.
מעדיף להתרכז בנקשרת ובכאב שלה.
לנשום איתה את הנשימות.
להישאב לתוך הספייס.
בוקר טוב 🙂
