תקופה מוזרה למדי עוברת עלי.
ככל שהזמן מאז הפרידה של מיצי ושלי חולף לו,
כך אני מבין יותר כמה השתנתי כאדם - וזה ממש מוזר לי.
לעתים אני מביט אל בבואתי בראי, עמוק אל תוך עיניי, ושואל "מי אתה ומה עשית עם דולור?"
אז מה נשתנה?
בעבר הייתי אדם קנאי ורכושני בצורה קיצונית ומוגזמת, להערכתי זה נבע ממקום של חוסר ביטחון עצמי ופחד.
ועכשיו?
מביט בתמונות של מיצי עם הרכש החדש שלה, רואה את המבט המאושר על פניה, וישר שולח לה הודעה:
"זה בסדר אם אגיד שאתם ממש יפים ביחד?"
וזה מפתיע אותי.
אני הרי אמור להרגיש קנאה וכעס, מה פתאום הצוציק הזה תופס את מקומי?
אבל לא. הקנאה הזו לא שם. נעלמה.
במקומה יש תחושות אחרות.
פרגון.
סיפוק.
שמח באושרה של מיצי.
האמת?
ממש כיף לי ככה, אבל איך ממשיכים מכאן?
האם נפטרתי סופית מהרגש המכוער הזה, הקנאה?
האם זה פשוט משהו של מיצי ושלי? הפירגון ההדדי הזה ששורר ביננו, התמיכה המתמשכת, החיבור הנפשי...
זה מה שהביא לתוצאה הזו?
מה זאת אהבה?
מה היא מבקשת?
את ימי את לילותי ולא די.
מה זאת אהבה?
מה זאת אהבה?
מה היא מחדירה לעורקי
שאוכל כך להמשיך ללא תנאי
מדהימים החיים האלו.
