רק רגע

לפעמים האשליה העצמית כל כך חזקה, שאת צריכה לכאוב כדי להזכיר לעצמך.

כמה בדידות יש בין כל החיוכים.

כמה זרות.

כמה געגוע.

גם כשאת נחה, נושמת ברוגע מאחורי העיניים ההוזות - מתחת לכל זה הכל מבעבע. אי אפשר לדעת מתי משהו יתפרץ.

זה שזה לא צפוי, זה הדבר הכי צפוי שיש.

תוהה אם לחזור לכתוב פה בבלוג.

ובעוד אני תוהה, הנה זה קרה.

זה כאילו יש רגע מסויים שבו זה הופך מ-"איזה זקן סחי מה הוא מבין" ל-"אני נמשכת למבוגרים איפה דאדי".

אצל רוב האנשים, כשהם מתגאים במשהו שעשו זה יוצא יהיר, מתנשא, שחצני.

ורק אצלך, זה כאילו נופלות החומות של כל השנים והנימוסים והאיסורים, ואת שוב, לרגע, הילדה שרק רוצה להרגיש מוערכת ובטוחה.

שום דבר טוב לא יוצא ממשהו שנעשה מתוך נקיפות מצפון. 

ולפעמים, פתאום כשאת לא מרגישה, יוצא לך שוב המבט הזה של פעם - המבט שמחפש מסביב את החיזוק, האישור, ההכרה, העוגן.

ואז את שמה לב שמסתכלים, וזה נעלם.

את אומרת תגיד את האמת, אבל אל תעצום לי את העיניים. הגב המתוח מחפש אחיזה להרפות. ספר לי סיפור שעושה צמרמורת, כזאת של נעים או כזאת של לא.

פעם אמרתי שאם אין פה כאב זה לא שווה.

היום אומרים דברים אחרים.

הלואי שהייתי יודע.

בואי נתכונן היטב הפעם. נתקלח, נתלבש, נתבשם, נסלק מעצמנו את העפר, נכטה על עצמנו זוהר רך, נפורר את הפגמים, נביט בשקט.

נתפשט.

ונזיע.

לכבוד יום האישה פתחתי את הבוקר בלקלוע לשתי בנות 8 צמות.