רק רגע

את כבר יודעת, שהקולות הכי חזקים צורחים בך דווקא בתוך השקט.

אני לא אוכל אף פעם לדחוף אותך קדימה. רק להראות לך את הדרך והכיוון. את תעשי את הצעד, את תלכי בעפר בעצמך.

אני כאן. אל תשכחי לקחת אותי איתך.

נשימה עמוקה. גשם ושמש.

אני שונא שאני מונע דברים ממך. הלואי שאוכל לתת לך הכל. מספר לעצמי שגם כשאני מונע אני נותן משהו, חינוך, ערך, אופי, אימון. 

האוטוקורקט הציע איזון. אולי איזון.

הכל תירוצים.

לדעת על מה להילחם. על מה להתעקש ועל מה לוותר. ועל מה לוותר אחרי שמתעקשים. זה כל החיים.

איך הידיים רועדות ברעד אחר כשיש לך כבר את הכל. שום דבר לא חסר.

מיטה גדולה, ענקית, ואת מתכווצת בפינה שלה. צריכה להרגיש את הכריות שסוגרות מכל כיוון. אחרת זה לא חופש, זה ללכת לאיבוד.

מתעוררת כרגיל עם אותה כוסית יין מהלילה, עדיין כמעט מלאה. לשפוך ולשטוף. ולספר אחר כך איזה יין משובח את שותה להנאתך.

מדי פעם, רק כשיש לך אומץ, את פותחת את הדלת הכבדה, ומסתכלת שוב על כל השברים המפוזרים והמאובקים.

איך פעם חשבת שהם יזחלו ויידבקו מחדש מעצמם זה לזה.

איך נזילות של צבע נדמו בעינייך לדם.

כל השברים נשארו כפי שהיו שם, מפוזרים ומאובקים, והאור מהדלת הכבדה מאיים להבריק שוב את הכל.

מבט של מדי פעם, רק לבדוק אם יש לך אומץ להביט. ואולי טיפה לבדוק אם בכל זאת איכשהו הכל תוקן מעצמו.

חבר אמר לי "לא שלא היו רגעים של השתוללות אבל בסך הכל אני חושב שהילדים עברו את זה סביר". וזה גרם לי ישר לחשוב ולראות שבאמת ככה זה היה גם כאן איתם. סביר. בסך הכל עברו את זה יפה, לא בלי איבוד עשתונות וריבים וחיפוש גבולות מדי פעם אבל היה יכול להיות הרבה יותר חמור.

אבל אז הסתכלתי עוד צעד אחד פנימה. זה הרי לא על הילדים. זה עלי. וגם אני, בסך הכל, עם הצעקות, עם חוסר סבלנות פה ושם, עם בריחה לחצר לכמה דקות, בסך הכל הייתי בסדר. סביר, רוב הזמן.

נשארנו שלמים מבחוץ, אבל למודים מבפנים. 

אין לך מקום אחר לברוח אליו, לעמוד מול הרוח של השקיעה, להיזכר באבא שהסביר לך באותו מקום בדיוק שהשמש לא נעלמת, היא נשארת, קיימת, תבוא שוב מחר. היא רק נותנת לך לנוח קצת, לחזור להיות שם, במקום הזה בדיוק, בנקודה הזאת בדיוק, כמו שהיית אז איתו, כשההסברים היו פשוטים.

כשהיה אפשר לברוח.

לפעמים את מרגישה את היובש הזה שנשאר מתחת לעיניים אחרי שהכל נרגע, אחרי שהדמעות מתייבשות. הנשימות העמוקות מדגישות את הלחץ הזה של העיניים בתוך אבובותיהן. כאילו הן מנסות לברוח עוד פנימה, או אולי החוצה, אולי לאסוף את שאריות היובש הדביק הזה שנשאר. כל טיפה חשובה לפעם הבאה.

עכשיו את רוצה לשכוח. את מחליקה יד על השיער, נושמת מחדש. את אוספת את כל השברים, לא לזרוק, לסדר אותם יפה. אי אפשר לחבר אבל אפשר לבנות מהם משהו. מה? את בובה מחרסינה, שלמה אבל חלולה. זה טוב. קודם היית זכוכית. גם ריקה וגם שקופה. אמרת שאין מה להסתיר, כי אין שם כלום גם ככה. עכשיו את אוספת את השברים מסביב ומסדרת יפה, כדי שלא תישברי בעצמך, כי אין מי שיסדר את השברים שלך.

את לוקחת צעד אחורה, או צעד קדימה, רק בכיוון ההפוך?