רק רגע

היד הזאת שמתקרבת אל הפנים שלך לאט לאט, את לא יודעת אם היא תלטף או תסטור. אז את מנשקת אותה.

חופשת לידה, היא יוצאת לקצת שמש. שיער בקוקו מהיר, טרנינג פיג'מה רחב, הבטן עדיין מחפשת מקום, קצת ליפסטיק, כפכפים.

פשוט כמו אור שמש, טבעי כמו עור רפוי.

להיצמד מאחור, להרגיש את המבט שלה נצמד לחלון, היא עוצמת עיניים מול הרחוב המנומנם, הטרנינג רך, הישבן רחב, העור מחפש מקום.

להיצמד מאחור, הבטן רעבה למגע.

מה תעשי כשהכל יתמוטט?

תתמוטטי גם את.

תברחי אל חלומות.

תפשילי שרוולים ותבני מחדש.

כל התשובות נכונות.

זה יפה מאוד שהתלבשת בשבילי, התאפרת בשבילי, התבשמת בשבילי, חייכת ברוגע בשבילי.

עכשיו קומי, תתפשטי בשבילי, תמרחי את הפנים בשבילי, תזיעי בשבילי.

בסוף תחייכי. בשבילך.

אף אחד לא מושלם.

גם אף אחת.

יש אותך קרוב, וחש אותה שמפציעה מדי פעם כמו כדור אש. כל המגרעות שיש בך גדולות אצלה פי מאה.

היא השיעור שלי, לא את.

היא השיעור של הפרופורציה, הפרספקטיבה, כל מה שמחבר את הציור שלי אל אוויר העולם.

להבין אותך יותר, להבין את הדרך שלך לצאת, את היד שאפשר להושיט כשאת מול התהום.

לא לעזוב. 

ואז גם, 

איך את סולחת לה שוב. ואיך אני מתקשה בזה כל כך.

רואה אותך מרחוק, שמחה, מחוברת, נהנית.

ויודע שזה למרות הכל.

משהו מהלמרות הכל ישאר שם, בפנים. 

לא רק אצלך.

את רואה? קצת אוויר על הגוף וגם הלב נהיה עור ברווז. תעמדי מול החלון, האורות רחוקים ושותקים.

נתחבק חזק חזק, אבל לא חזק מדי. שהרתיעה שאנחנו מחזיקים בינינו לא תימעך ותתרסק.

בתוך פחות משנה סיימתי קשרי עבודה עם טיפוס מעצבן וחסר תועלת ובו זמנית מתנשא, והכרתי שכן שהוא כמו אח, ושיש לו את אותו שם בדיוק.

אני עדיין מתלהב מצירוף המקרים הזה.

נזכרתי כמה היא שנאה שאני "מפרק" לה את התגובות, כמו שהיא קראה לזה. שאני מקלף ברגע את השכבות, העטיפות והציורים ואומר בדיוק מה היא רוצה. איזו קינאה או איזו חרדה או איזו התחמקות מסתתרת מאחורי מה שהיא אמרה.

כמה היא שנאה את זה, כמה היא מיד התגוננה ואמרה שזה לא נכון.

כמה לא הבנתי שברגע הזה צריך רק לנשום, לחייך, ולהמשיך להביט.

אבל כמה הבנתי מיד שבאותו זמן שהיא שנאה ונרתעה והתנגדה לזה, היא התמכרה לזה.