רק רגע

נזכרתי כמה היא שנאה שאני "מפרק" לה את התגובות, כמו שהיא קראה לזה. שאני מקלף ברגע את השכבות, העטיפות והציורים ואומר בדיוק מה היא רוצה. איזו קינאה או איזו חרדה או איזו התחמקות מסתתרת מאחורי מה שהיא אמרה.

כמה היא שנאה את זה, כמה היא מיד התגוננה ואמרה שזה לא נכון.

כמה לא הבנתי שברגע הזה צריך רק לנשום, לחייך, ולהמשיך להביט.

אבל כמה הבנתי מיד שבאותו זמן שהיא שנאה ונרתעה והתנגדה לזה, היא התמכרה לזה.